הייתי הגבר הראשון שלה, 4 שנים יחד ונגמר, איך אני פותח חזרה את הדלת לליבה?

לפני הכל אני אקדים ואומר שעברתי דברים קצת מסובכים בחיים שהשאירו כנראה איזושהיא שריטה שצריך לתקן.
אין שום תירוץ בעולם לגבר להרים יד על אישה וגם אלימות מילולית היא דבר שגרוע לא פחות.
בגיל 4 הורי התגרשו, בית משפט קבע כי לא אוכל לגור עם אימי מאחר והיא אינה בריאה נפשית משמורת אצל האבא בזמנו לא היה דבר מקובל וישר התפצלנו אני ואחי למשפחות אומנות ולטיפול ברווחה,
אני משתדל לתמצת ולהתרכז בתכלס אבל ההקדמה חשובה אולי תוכלו לעזור לי באמצעותה.
עד גיל 10 לא ראינו אותה מעולם ושמענו סיפורים על כמה שהיא מפלצת אחרי פחות משנה עברנו למשמרת אצל אבי שניהל אורח חיים שלי מה שגרם להרבה חילוקי דעות בנינו...
בהמשך נפגשנו עם אימנו במרכזי קשר לאחר מכן כבר שבתות עד שיכולנו כבר ממש לישון אצלה וכו
ספגתי אלימות מצד הורי... מצד אחד בצורה קצת חולנית ומהצד השני אכזרית.
לא הייתי במסגרת לימודית אחת יציבה עד לאחרי התיכון והילדות הייתה רצופת משברים מעברי דירה ובתי ספר וטלטלאות שונות למינהם, מעולם לא היו לי באמת חברים עד לכיתה יא יב...
הייתי חסר ביטחון תמיד... ספגתי הרבה סוגי התעללויות בבתי ספר שונים... חרם, בריונות, התעללות מצד מנהל בית ספר אחד, ואלימות מצד מדריך במסגרת אחרת...
כל חיי סבלתי עד לקשר הראשון שהייתי בטוח שהוא כביכול "הצ'ופר" שלי על הכל..
הקשר אבל כשנה כאשר לאחר 4 חודשים חוויתי מימנה בגידה... הקשר היה טוב ולא החסרתי שום דבר אני מקצר כי זה לא הנושא המרכזי אבל הנקודה היא שאחרי שנפרדתי מימנה כשהיא בכתה הייתי חלש והבלתי נתתי לה הזדמנות נוספת, הדברים חזרו על עצמם בצורה נישנת עד למצב שאחרי שנה שכולה עמוסת בגידות החלטתי שאין מצב שממשיכים הדבר ריסק אותי ולא הפסקתי לחשוב מה עשיתי לא בסדר ולמה זה הגיע לי...
לאחר מכן כשהייתי בטוח שלעולם לא אתאהב שוב הכרתי מישהי דרך האפליקציה "אינסטגרם" כשהתחילו לדבר ממש בהתחלה הרגשתי שיש בה משהו מיוחד שהיא ילדה טובה כזו אחת שלא רואים בכל יום... ההורים שלה היו שמרנים מאוד אולי אפילו קצת קיצוניים... במשך שנה ושנתיים ראשונות של הקשר נאלצנו להיפגש רק אצלה ולעיתים לצאת אבל מעולם לא הסכימו לה לבוא אלי וכו' הם ידעו פחות או יותר שאני לא בקשר עם ההורים וחי לבד היא הייתה בת 16 וחצי ואני בדיוק הפכתי ל18 בקיצור כל הקשר הם די הרסו לנו הרבה דברים... אם זה שלא הסכימו לה שאקח אותה לבית מלון או לחופשה זוגית גם בהמשך הקשר לאחר 3 שנים.... הם היו בטוחים שמעולם לא שכבנו... אבא שלה היה נעול ואף פעם לא הסכים לה שנישן יחד... כשהיינו אצלה תמיד היינו יכולים לשבת רק בסלון תחת תצפית אם לדוגמא הייתי מסיים את המכללה והיא את בית הספר וההורים לא היו הם לא היו מסכימים שנהיה לבד בבית בקיצור הדבר פגע נורא והקשה עלי נורא להמשיך אבל בכל זאת לא יכולתי לוותר על בחורה מקסימה שכזאת,
הקשר באמת היה עמוס מכשולים וקשיים אבל בכל זאת תמיד המשכנו ולא וויתרנו בהמשך התחילו לצוץ ריבים שכמעט הביאו לפרידה ורק המחשבה להיפרד מימנה תיסכלה אותי... עם הזמן צפה לי בעיית העצבים... מפעם לפעם היא רק החריפה והחריפה בהתחלה זה היה צעקות... אחרי זה צרחות... בהמשך כבר זה עבר לקללות עד שזה כבר לא הרגיש לא בסדר ופשוט היה עובר כך... והיא שהייתה כל כך תמימה מעולם אולי לא חשבה שזה משהו לא תקין והאמת אולי גם אני...
ממש בשנה האחרונה זה כבר ממש הפך להיות מוגזם לא יכולתי לצרף את המילים זה נגמר או אני נפרד מימך כך שלא משנה כמה הייתי מתוסכל הייתי עושה הכל רק לא להיפרד ולעיתים הדרך שלי להראות לה את הרגשות הייתה מוקצנת נסחפת ושגויה... ממצב של להרוס דברים או לתת מכה בקיר וכן הלאה.
אני מרגיש וחושב שאני סתם מדליק ומשקר לעצמי אבל כנראה שאני מפלצת אני גבר מכה.
אני לא אדם רע ואין לי כוונות רעות אין דבר בעולם שהיה חשוב לי יותר מימנה ואין משהו שהיה יקר ערך בעיני יותר מהקשר שלנו... אני חושב שפתחתי איזושהיא אובססיה שגרמה לי להגיע למצבי קיצון .. כל דבר שקרה פשוט הכל רק לא להיפרד מימנה
אחרי 4 שנים ממש לפני כמה ימים היא נפרדה מימני "בהפתעה" לא ראיתי את זה בא חשבתי שאם היא שלחה על כמה מקרים שלא קלטתי בעצמי ודחפתי אותה או הכאבתי לה אז זהו כנראה שהכל בסדר... הרסתי במו ידי את הקרקע היציבה שלי ואת המקום מפלט שלי הפסדתי ברגע את הדבר שהחזיק אותי בעולם הזה ושנתן לי תקווה להמשיך... כל חיי ראיתי את אמא שלי נגמרת לי מול העיניים משיקוםלשיקום אישפוזים בכפיה וכו הדבר הפך אותי לחסר סבלנות ולפקעת עצבים שרק מחכה להתפוצץ הפכתי לאדם שאני שונא מישהו שאני לא רוצה להיות...
ניסיתי כל פעם להילחם בזה הצלחתי הרבה פעמים להיות אדם אחר לתקופות מסוימות אבל תמיד היו הרגעים שהיו עלי מעצבים רבים שלא יכולתי לשאת עוד לא הצלחתי לעצור את זה...
שלא תטעו הקשר היה מדהים והייתה לנו אהבה מטורפת, ידעתי להכיל אותה ולהיות שם בשבילה ברגעים קשים ובכלל תמיד... הייתי אוזן קשבת עבודה הייתי החבר, הכתף להישען עליה והאדם שהיא הכי סומכת עליו בעולם היא הייתה מאושרת איתי אבל הרגעים הפחות טובים השתלתו עליה תמיד ידעתי שזה יקרה אבל הכחשתי... רק כשהיא הפרדה מימני ואמרה לי משפטים כמו "זה נחרט לי" "הרגעים האלו רצים לי בראש" וכאלה, רק אז הבנתי כמה זה חמור וכמה שהשארתי צלקת שאני בספק אם אפשר יהיה לתקן...
אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלזכות בה בחזרה
נשבעתי לה לתקן הכל ולהוכיח לה שאשתנה נשבעתי שאלך לזקנה לטיפול בכאבים ואטפל בעצמי, כנראה שהיא כבר לא מאמינה או שזה פשוט היה חזק מידי בשביל שהיא תוכל להאמין שמשהו ישתנה...
איך אני מצליח לקבל הזדמנות נוספת
ומה הסיכויים שלי לתקן את מה שהגבתי
אני באמת צריך את זה ואין דבר שלא אעשה כדי לתקן את הנעשה
אשמח לעזרה