צבא - להיות או לא להיות?

היי, אכתוב את הדברים כמו שהם.
כל חיי האמנתי בכנות, אז בנושא כל כך חשוב? על אחת כמה וכמה.

תמיד קיימת סערה ענקית סביב נושא ההשתמטות. עד לפני כמה ימים חשבתי שכל מי שמשתמט מצה"ל הוא אדם מפונק ואנוכי כי הוא לא מוכן להגן על המדינה שלו. היום? הגעתי למסקנה שאם אגיד שקשה לי בצבא אז יגידו שאני מפונקת ואנוכית שלא מבינה את מה שהחיילים הקרביים, לצורך הדוגמה, עוברים ביומיום אז כך או כך אנשים יגידו את אותו הדבר.

הייתה לי שאיפה להיות במודיעין ולהגיע ליחידה מובחרת כי ידעתי שאצליח להביא את היכולות שלי לידי ביטוי ולהפיק את המיטב. נוסף לכך, עולם המחשבים תמיד סקרן אותי אז לעשות את מה שאני אוהבת בצבא? תענוג רצוף!

מה גרם לי לפקפק בכך? מסקנה נוספת שאליה הגעתי היא שהצבא הוא מסגרת שאיני יכולה לסמוך עליה שתשמור עליי. למה? נתחיל מזה שיש הזנחה בריאותית באוכל: חיות מטיילות להן במטבח ונוגעות באוכל, ג'וקים, זבובים ועוד חרקים למיניהם גם כן ועל הטריות של האוכל והמצרכים? אין על מה לדבר. דבר נוסף, הבנתי שיציבו אותי איפה שצריך לסתום חורים ואני סתם אסבול כי גם ככה שמים פס על כולם, מתייחסים אלינו כאל בשר בלבד. הרבה אנשים יוצאים משם עם טראומות שמזיקות להמשך החיים והצבא לא מטפל באותם אנשים. בואו לא נשכח שאותם אנשים הם רובם בעצם ילדים וכבר שמעתי סיפורי התאבדות של חיילים ואני אישית? מכירה אחד שהיה מפקד בגדנ"ע והתאבד לאחר חמישה ימים שהשכבה שלי עזבה. כל אחד הוא עולם ומלואו אז כל אחד שאנו מאבדים, אנחנו מאבדים עולם שלם של אדם ללא תחליף.

אתם יודעים מה עצוב? החיילים שמעריכים, משבחים ומעניקים פרסים הם אלה שנפצעו קשה ונשארו נכים למשך כל חייהם או אלה שכבר לא איתנו. בעיניי הם אצילים אך צריך להעריך את כולם.

אם צה"ל היה מסגרת שמעניקה גב מלא ובאמת שומרת על חייליה? אני יודעת ששיעור המשתמטים היה יורד משמעותית.

אשמח לקרוא את הדעות והמחשבות שלכם (בשפה שלא תפגע באף אחד כמובן) :)