שלום
מאז ומתמיד לא היו לי חברות, אלו שהיו לי בגדו בי ושמו לי סכין בגב אחרי שהייתי החברה המקסימה בעולם. תמיד סלחתי ותמיד האמנתי לשקרים
תמיד ניסיתי להתחבר לאנשים ודחו אותי בכל מסגרת שהיא
מגיל 17 אני הולכת לבד לקולנוע, בתי קפה וכו והפסקתי רק בגלל הפרצופים
תמיד בעבודה שואלים אותי איפה היית בתל אביב לבד? ואני תמיד צריכה להמציא, לא יש לי חברה
הייתי בסרט עם חברה, הייתי בנופש עם חברה
אבל האמת היא שאני לבד ואני אומרת את זה רק כי כשאני אומרת שהלכתי לקולנוע לבד או למסעדה לבד אז מסתכלים עליי ברחמים
פעם בכיתה יב הלכתי לקולנוע לסרט שממש רציתי ללכת והלכתי לבד, ופתאום יש שם שורה של 10 בנות שבמקרה בכיתה שלי, הן כזה " את פה לבד?" ואני כזה "כן."
והסכלו והתלחששו. הן אפילו לא הזמינו אותי לשבת איתן אלא ריכלו עליי כמה שאני מסכנה וכו (התעללו בי בתיכון והייתי המוזרה הבודדה תמיד בהפסקות)
וכל הסרט נהרס לי כי הרגשתי כלכך פאטתית שאני באה לראות סרט לבד
אין מה לרחם עליי אני אדם שאוהב את השקט שלו ואדם ביתי
ובגלל הפרצופים הפסקתי ללכת לקלנוע ולאכול לבד במסעדה כי כולם מסתכלים
כן אין לי חברות. תמיד בעבודה שואלים אותי מה עשיתי הסופש או סתם מדברים מדי פעם על חוויות של החופש וחגים ואני ממציאה שעשיתי ככה והייתי עם חברים וכו אבל האמת שכל סופש אני יושבת בבית וקוראת ספר ואוכלת גלידה מול הטלוויזיה, בימי שישי אני בעיקר מחכה לראות פרק חדש של סברי מרנן. בזמן שכולן במועדונים וברים ומסעדות
נמאס לי לשקר ולהרגיש רע עם עצמי שאני צריכה להמציא סיפורים שלא אצא מוזרה
איך להתמודד והאם להפסיק להמציא ופשוט להגיד את האמת?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות