אני מגיעה מבית דתי, שומר שבת וגדלתי בחינוך דתי.. אבל באופיי אני אחת ששואלת שאלות ולא מקבלת את הדברים כמו שהם. בתיכון הרגשתי שאני לא מתחברת לתפילות ובגיל 17 הפסקתי לשמור שבת, הייתי יוצאת בשישי בערב והפסקתי לאכול כשר. גם הייתי יוצאת עם בנים לא דתיים. בגיל 21 הרגשתי שאני סתם "זורקת" ואני רוצה להבין מה באמת נכון לי ואז הלכתי ללמוד על יהדות במסגרת מסוימת בה הבנתי שיש לי חיבור לחלק היהודי שבי אבל שאני לא דתיה קונבנציונאלית. ועכשיו.... השבתות שלי נראות ככה שאני אוהבת לעשות סעודה בשישי בערב, לשיר ,לעשות קידוש, אבל לפעמים אני לא אוהבת לנסועזה מרגיש לי לא נכון ויש שבתות שאני לא אוהבת להיות על הטלפון ויש שבתות שאני כן עם הטלפון כי אני צריכה. בגלל שאני כבר לא מרגישה איזושהי יראה ממשהו למעלה אלא נטו אני מונחית על ידי הרגשות שלי אני מרגישה שאין לי קו מנחה. ועכשיו חברה רצתה להכיר לי בחור והוא דתי לגמרי ואני מרגישה שזה לא פייר עבורו שאהיה איתו כי אני מבולבלת. מצד שני גם להיות עם בחור חילוני מרגיש לי רחוק ממני מדי מנטאלית וגם דתלשים הם בדרך כלל אנטי דת ואני לא אנטי.
בקיצור אני ממש מרגישה שאני נופלת בין הכסאות בכל הנוגע לבחירת אורח חיים ובגלל שאין לי איזה קו מנחה מוגדר אז אני גם לא יכולה להחליט מראש עם מי לצאת וכשיוצאים אני נתקעת כשמתחילים לדבר על זה ואפילו קצת מתחמקת כי אין לי אמירה מוגדרת של מי שאני ואיך יראה הבית שלי לעתיד. אבל אני כן מאוד רוצה זוגיות. ואני לא חושבת שאף אחד ירצה לצאת עם מישהי שהיא מבולבלת ככה מבלי לדעת להגיד מה בדיוק ההגדרה שלי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות