שירתתי בזמן האנטיפאדה השניה. במהלך השירות 6 אנשים קרובים שהכרתי נהרגו בפיגועים או בפעולות צבאיות. אחד מהם היה בן דוד שלי ושניים אחרים היו החברים היותר קרובים שהכרתי בבסיס.
הלכתי בשלב מאוחר יותר לקב"נית של הבסיס בבקשה לעזרה. במקום לעשות את התפקיד שלה בתור פסיכולוגית היא שאלה אותי אם אני רוצה להשתחרר על נפשי ואמרתי לה שאם זה כל מה שהיא יכולה להציע אז לא תודה.
את השנים הבאות העברתי בהתמודדות אישית עם ההשלכות הרגשיות של האבדות הללו. מעבר לכאב של אובדן חבר, יש גם את היבט של אובדן הנעורים, הצער הקולקטיבי סביב כל אחד מהאירועים האלו שמעצים את הכאב סביב הנושא וכו'.
מעולם לא ניסתי ללכת לפסיכולוג בנושא, הנחתי שאם אתעסק בזה מספיק, אדבר על זה מספיק ואמשיך את חיי הדברים האלו יצטמקו ויהפכו לזיכרון עמום.
5 שנים מאוחר יותר, מערכת היחסים שלי, החברויות שלי והאווירה הכללית ששידרתי לעולם הייתה כבדה.
עברתי לחו"ל כדי לעשות תואר ראשון ותוך כדי השהות שם הדברים התחילו סוף סוף להתקדם.
12 שנים מאוחר יותר ואני עדיין כאן, התחתנתי והקמתי משפחה.
אני לפעמים תוהה אם הדרך היחידה להתנתק מזה ולהמשיך הלאה, הייתה לוותר על חלק כל כך גדול מהחיים שלי בארץ.
לפני כמה שבועות במהלך שיחה עם אישתי, דיברנו על התקופה ההיא ואמרתי לה שמעולם לא הלכתי לפסיכולוג ואני מרגיש שהייתי צריך לעשות את זה כבר לפני כמה שנים כי כבר מה ניתן לעשות עכשיו?
האם שווה לפתוח פצעים ישנים ולוודא שהם החלימו כמו שצריך, בייחוד בתור אבא שלא רוצה להעביר לילדים שלו כל מיני רגשות שלילים שנמצאים שם עדיין איפהשהו.
או שעצם העובדה שהגעתי למקום שלו, אוהב ומתפקד בחיים שלי זה הדבר הכי טוב שאני יכול לייחל לו ולתת לשדים האלו לנוח?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025