אז ככה, אני יהונתן, בן 18 מרעננה חייל, ג'ובניק בקרייה (שם אנונימי)
תמיד היו לי בעיות חברתיות, חרמות, התעלמות וחוסר חברים הם בעיות סדירות מהגן...תמיד זה היה ככה, מאז שאני זוכר את עצמי.
עד התיכון לא היו לי חברים בכלל בכלל
בתיכון לאט לאט הקשרים החברתיים התחילו להיווצר והמצב היה יותר טוב נפשית יחסית. אף פעם לא חשבתי להרים ידיים, גם כשלא הייתה תקווה הצלחתי להסתדר...
אני התגייסתי באוגוסט....
תמיד כולם אמרו לי שבצבא אפרח, יהיה לי טוב....
אף פעם לא רציתי או אהבתי את צהל....
כרגע אני בסדיר... לא מסתדר עם התפקיד, עם המדים, עם השעות שאני בחיים לא הייתי רגיל לעבוד מ8 עד 5 בערב... מאוד קשה לי, מאוד! זה מגיע למצב שבאופן יום יומי יש לי מחשבות קשות שנמאס ובא לי לא לחזור יותר לצהל. חשוב לציין שאני לא אדם אובדני ואף פעם לא חשבתי להתאבד. גם כרגע התאבדות לא מעניינת אותי ואני רוצה לחיות... פשוט מאוד קשה לי. בנוסף לכל זה, כל החברים שלי מתרחקים. מאנשים שהכרתי לפני כמה שבועות בסדיר ו"עפו" עלי בהתחלה דרך חברים שאנחנו מכירים כשנה ועד חברים הכי טובים שלי שאיתי כמה שנים. זה מאוד קשה.. אני לא מבין מה אני עושה וזה יותר קשה לי פי כמה כי כל האנשים מחזיקים אותי בורחים ממני וזה כואב!
הכי קל לי לברוח לקניות להרגיש כמה רגעים של אושר.... אמא שלי לא מקבלת שקשה לי, לא מקבלת שאני קונה כדי לשחרר והמצב מאוד נפיץ .. מאוד קשה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות