אולי זה מן פוסט פריקה שכזה, ואולי זה חיפוש להזדהות... אני פשוט אכתוב.
אני מחשיבה את עצמי מאוד בוגרת רגשית (יש לזה סיבות בגלל אירועים שעברתי, שהם, כלומר, לא מאוד נורמלים לגילי- לדוגמא, הייתה לי חברה אובדנית אנורקסית לסבית שהייתה מאוהבת בי (באופן טרגי דומה ל13 סיבות), ודברים כאלה) ולכן יוצא לי לחשוב על המצבים החברתיים שלי, והרבה.
איכשהו, לאט לאט אבל גם במהירות, מצאתי את עצמי בלי חברים. לא שבאמת הרגשתי שהיו לי חברים אמיתיים קודם, אם להיות כנה. אני לא מצליחה להביא את עצמי לספר לאנשים דברים אמיתיים על עצמי, אני לא מצליחה לסמוך על אחרים, לתת אמון באנשים.. אני פשוט מפחדת. והתוצאה היא שאני לבד. לא לבד טיפוסי... יש לי חברות ואני חברותית, מדברת עם ילדים בכיתה בהפסקות ונפגשת עם חברים אחרי הצהריים, אבל הכל פשוט כבר מרגיש לא אמיתי. אני כאילו לאט לאט מבינה שלעולם לא יהיה לי מישהו באמת לדבר איתו, וזה כן באשמתי. בכל מקרה... אני לא יודעת מה לעשות כדי לשנות את זה, אם בכלל יש מה לעשות. איך לעבור את המחסום הרגשי הזה, לתת למישהו מידע אמיתי עליי, רגשות שעוברים עליי, כשאני אפילו לא מסוגלת לומר אותם בקול רם? אף אחד לא מבין בכלל מה אני עוברת.... לא שאפשר לשפוט, כי אני לא מספרת לאף אחד. יש רגעים שאני פשוט רוצה לצרוח על אנשים אבל לא יכולה כי הם אפילו לא יודעים על מה, ויוצא שפשוט כל אינטראקציה חברתית שלי היא העמדת פנים אחת גדולה. אני לא באמת שמחה עם אנשים, אבל גם לא מאושרת לבד.
לקח לי הרבה אומץ להעלות את זה, וזה גם כרוך בהיותו פוסט אנונימי. למרות שעמוק בפנים אני קצת מקווה שמישהו יזהה שזאת אני... (משהו שדיי מצביע עליי כאדם מרוכז בעצמו ומחפש תשומת לב, אבל כניחום עצמי אני פשוט אומרת לעצמי שכולם ככה.)
אשמח אם מישהו יענה בתגובות. גם אם זו לא עצה... זה פשוט יגרום לי להרגיש טוב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות