זאת שאלה שנשמעת מאוד פסימית, וכשיוצא לי לחשוב עליה אני קצת מתבאסת, אבל מעניין אותי לשמוע בכל זאת.
כשאני מסתכלת על ההורים שלי ועל היחסים בניהם אני לא חושבת שזה מודל רע לחיקוי של זוגיות, ממש לא. הם לא רבים המון, הם לא שונאים אחד את השני. אבל הם לא מאוהבים. בעיניים שלי הקשר שלהם מסתכם בזה שיש להם שתי בנות ביחד, חשבון בנק משותף, הם גרים ביחד ועכשיו גם עובדים ביחד. שזה ממש לא מעט, זה מרשים לדעתי שהם מסוגלים להיות אחד ליד השני כל כך הרבה זמן (למרות שבעבודה כל אחד במשרד משלו וזהו), אבל בפן הרגשי, לא נראה שיש משהו מאוד גדול. מאוד אכפת להם אחד מהשני, ברור, כי הם מנהלים חיים משותפים, אבל בחיים לא ראיתי אותם נגיד מתנשקים או מתחבקים או כל דבר כזה. וזה לא בקטע של הם מסתירים את זה ממני, זה פשוט לא קורה. זה לא שרע להם או משהו, הם לא חושבים על להיפרד זה לא הקטע, ואני לא חושבת שאם זוג לא מתנשק כל הזמן זה סימן שהוא לא אוהב, אבל פשוט אצל ההורים שלי הרגש העוצמתי לא קיים לדעתי.
אני כרגע מאוהבת, יש לי חבר ואנחנו באמת אוהבים אחד את השני ולפעמים אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ אליו ואני יודעת שהוא מרגיש ככה גם. ואפשר לראות את זה באינראקציה ביננו, גם פיזית וגם מילולית. עכשיו ברור לי שהמצבים חייבים להיות שונים, אנחנו בני 16 והם בני 50, אנחנו ביחד כמה חודשים והם ביחד שנים ארוכות, אנחנו בשלב שהכל חדש בתחום הזה והם לא. ועדיין, המחשבה מטרידה אותי, לחשוב שבן זוג שאבלה איתו את החיים יהפוך להיות סתם מעין ישות שמתנהלת ביחד איתי. שנשאר ביחד מכוח האינרציה ולא מאיזה רגש של אהבה שמניע אותנו. ואולי זה ככה רק עם ההורים שלי, לא יודעת. אולי הם באמת לא דוגמה טובה. מצד אחד זה יעציב אותי אם הם לא דוגמה טובה והזוגיות שלהם, אם אפשר לקרוא לזה ככה, היא לא כל כך טובה, מצד שני זה יקל עליי מאוד לדעת שזה כן אפשרי להמשיך לאהוב המון שנים, ולא רק במקרים נדירים. אם זה רק במקרים נדירים זה נורא עצוב. אז אני אשמח לשמוע מחשבות או דעות או סיפורים.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות