אני במצב כלכלי זוועה בגיל 20 עם חובות ענקיים ונוראיים, איין לי דרך לצאת מזה... למה נולדתי בלי הורים ובלי כסף?

שלום, אני אשמח אם תוכלו לקרוא עד הסוף כי מדובר בסיפור ארוך ומורכב...
נולדתי למשפחה ממש עניה ולצערי הרב, מתעללת. סבלתי מהתעללות ממש קשה והזנחה למצב שזה גרם לי לדיכאונות רבים. כל יום הייתי צריכה לשרוד התעללות, לא הצלחתי להתקדם בחיים. גם בבית הספר לצערי סבלתי מבריונות. כל יום היה רק לשרוד ולנסות לא להשתגע. כשהתגייסתי עזבתי את הבית, למרות שידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי וגם העזרה מהצבא לחיילים בודדים היא מוגבלת, אבל לא יכלתי לסבול יותר, וגם לצערי צדקתי והצבא לא עזר כל כך (במיוחד בפן הכספי) ומשם החובות התחילו... בין אם זה חשבון פלאפון, אוכל, דברים שהייתי פשוט חייבת לעצמי, הרי לא היה לי בית לגור בו או שום תמיכה כלכלית. הבנתי שהמשכורת שלי לא מספיקה לכלום ואיין דרך אחרת חוץ מלהכנס לחוב. לצערי גם יש לי לא מעט בעיות בריאותיות, וכל פעם כשניסיתי לעבוד עזבתי אחרי זמן קצר כי פשוט לא יכלתי לקחת את זה יותר, נפשית ופיזית. היה לי גם ממש קשה בצבא, גם שם עברתי לא מעט מקרים קשים. אחרי שהשתחררתי השתמשתי במענק ובכסף שקיבלתי כדי להתחיל את חיי אבל כמה טעיתי. זה בקושי הספיק למשהו. אני שוכרת דירה קטנה ועלובה עם שותפים שאיך שהוא מגיעים לחשבונות גבוהים, אני חיה בחיים חרא, סליחה על המילה אבל ככה זה. שוב, ניסיתי להחזיק עבודה ולא הצלחתי.. גם בגלל הפן הנפשי שבגלל כל ההתעללות הקשה שעברתי אני לא מסוגלת להתמודד יותר עם אנשים. גם בגלל הפן הפיזי, הבעיות הבריאותיות שלי, שבסופו של דבר גרמו לי להרבה ימי חיסורים כי פשוט סבלתי. גם לא משנה לאיפה הלכתי לעבוד, תמיד סבלתי מבריונות קשה. זה צילק לי את הנפש עוד יותר. לא מספיק כל ההתעללות שעברתי, עכשיו זה? אני מרגישה חסרת תקווה כבר ואני רק בת 20. זה כאילו איין לי עתיד כי לא נולדתי להורים נורמטיביים עם כסף. גם אם לפחות היו לי הורים עניים אבל לא מתעללים, היה לי איפה לגור בלי לדאוג לשכר דירה, חשבונות ויכלתי לחסוך. יכלתי לחיות בשקט. ילדים בגילי לא צריכים לדאוג לדברים כמו מקום לישון בו, אוכל, אפילו פלאפון ואינטרנט וכבר יש להם רישיון נהיגה, הם יכולים לטפח את עצמם בזכות הכסף של ההורים שלהם, טסים לטיול אחרי צבא, עושים פסיכומטרי והולכים לאוניברסיטה. לי איין אוכל. אני מרגישה שרק בגלל שנולדתי לחיים האלה אז החיים שלי גמורים. זה מעצבן. מתיש. איין לי כוח יותר. הלוואי שהיה לי בית שיכלתי פשוט להתעצל בו עד גיל 40, כמו אחוז גדול מהישראלים בימינו. אני רציני מקנאת בכל מי שיש לו את זה. זה לא מובן מאליו. אני גם צריכה לקחת לפחות כמה חודשים כדי להחלים בפן הנפשי, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. אני סובלת מחרדות, סיוטים ופוסט טראומה מכל הטראומות שעברתי, ולצערי הרשימה ארוכה. אני מרגישה זוועה כי אני לא יכולה אפילו לטפח את עצמי בגיל הצעיר הזה ואיין אפילו מה לדבר על מערכות יחסים.. ויתרתי על זה כבר. אני לא חושבת שאני גם מסוגלת אחרי כל ההתעללות שעברתי. אני מנסה ליצור הכנסה מהבית אבל זה נגמר בכישלון כל פעם מחדש ונראה שכל הפרסומות האלה על שיווק שותפים ולעשות כסף מבלוג זה פשוט בולשיט. ועושה לי חביתה במוח. אני גם בספק שאני אקבל קצבה כי דבר ראשון, איין לי אפילו כסף לפסיכיאטר (גם אם זה 30 שקל למפגש, פשוט איין לי, אני מבזבזת מספיק כסף על רק שיהיה לי ביטוח קופת חולים ומספיק על תרופות לבעיות הרפואיות שלי) וגם כי אני צעירה והם בטח יגידו לי לכי לעבוד. הבנתי שכל מי שקיבל בגילי הלך להתאשפז כדי לקבל, וזה הדבר האחרון שאני צריכה. אני לא יודעת בדיוק במה אני מבקשת עזרה פה כי זה לא שאתם יכולים לעזור לי בפן הכספי, שזה מה שאני באמת צריכה עזרה בו. זה יפתור את כל בעיותי בעצם. העיקר אנשים אומרים שכסף זה לא הכול, קל להגיד כשבחיים לא היית רעב. אני מניחה שאני רק פורקת. אני יודעת שאני לא הולכת לותר כי יש לי לצערי מלא אנשים בחיים שישמחו לראות את זה למרות שלא פגעתי באף אחד. אבל החיים שלי פשוט גיהנום. אני מרגישה שונה מכל בני גילי. הקשר שלי פשוט התנתק עם כל החברים שלי מהתיכון והצבא כי אנחנו פשוט חיים בעולמות שונים.. אני שורדת הם מתקדמים. אני יודעת שזה נשמע רע אבל פיתחתי טינה בליבי. למה אני צריכה לסבול בזמן שהם הולכים לשופינג בקניון, קונים אדידס ומותגים, מזמינים באינטרנט, נהנים מנטפליקס והולכים למסעדות? אפילו אם הם לא בני עשירים, לפחות הם לא צריכים לדאוג לדברים בסיסיים כמו שכר דירה, חשבונות ועוד. אני מרגישה פגומה. אפילו המראה החיצוני שלי נראה זוועה, הדבר היחיד שאני יכולה להרשות לעצמי זה שמפו זול שרק עושה את השיער שלי גרוע יותר. אפילו לא קרם לחצ'קונים. אני רק רוצה חדר משלי, שאני יכולה לעצב אייך שבא לי וארגיש בנוח בו, בית עם כל האוכל שאני אוהבת, לא לדאוג לשכר דירה, חשבונות, המינוס בבנק, להתקדם בחיים לפי הקצב שלי ולקחת קצת פסק זמן לעצמי.. זה כל כך הרבה לבקש? אני עדיין מרגישה ילדה. ילדה נטושה. אוף. אני לא יודעת מה אני מבקשת פה בדיוק אבל כל תגובה תתקבל בברכה. תודה רבה לכל מי שקרא.