משבר בחיי הנישואין, איך אני יכולה למחוק את ההרגשה והרצון ללכת לבחור ההוא?

היי,
אני לא ממש יודעת איך לתאר את הקושי שלי, מקווה שתהיה לי עזרה מצידכם.

בגיל 24 התחתנתי, גיל צעיר, אף פעם זה לא היה בראש מעייני, הוריי גרושים ולכן אמרתי שאני בחיים לא אתחתן, למה אני צריכה את זה, יצאתי עם מלא, חוויתי מלא, עברתי מלא דברים בחיי לפני שהסכמתי להתחתן, כך שלחוות חוויתי, אך ברור שיש עוד מלא דברים שלא עשיתי.

כשהוא הגיע, הייתי לחץ חתונה, פתאום היה אכפת לי להתחתן, הוא היה שונה ומיוחד מכל מה שהכרתי, כאילו אלוהים אמר לי תתעקשי, תילחמי, לא משנה כמה עבדתי קשה על הקשר שלנו (בקצרה מדובר בגבר שקט, מופנם, גבר גבר אבל שקט ונעים מאוד).

ככל שעברו השנים, 7 שנים, התפתחתי והתבגרתי, עברנו שנתיים מאוד קשות שבהן הצלחנו סוף סוף להיכנס להיריון אבל אז שני ההורים שלו נפטרו אחד אחרי השני.

מצאתי את עצמי בכל התהליך לבד, בכל תקופת ההיריון, בסופה, ובכל התקופה שאחריה. מאז עברו כבר שנה וחצי. תמיד רציתי להיות האמא הכי מושלמת עבור הילדים שלי ולכן גם ניסיתי לפתור את כל הקשיים שלי קודם לכן.

איפה הטריגר אתם שואלים? נפתחתי כלפי מישהו....
לא מישהו ששווה להרוס את הבית בשבילו, המישהו הזה הוא מהמשפחה לצערי, הוא פשוט היה שם בזמן הקורונה והתייחס, גרוש, גבר אלפא, ילדים מכל אישה, שלושה ילדים אז שלוש נשים שונות, פשוט יודע לדבר, מתייחס לבת הזוג שלו באלימות פיזית ומילולית- פשוט גבר מסריח!

אבל אליי הוא התייחס בצורה אחרת, האמנתי שאני אוכל לשנות אותי :(

הייתי עם הילדה בבית, בעלי עבד רוב היום, היה מאתגר ולא קל, בטוח שלכולם לא היה קל. ואז פשוט התחלתי לשים לב שהיחס שלו עושה לי טוב...
מישהו מתייחס אלי- רואה אותי כאישה ואת הצרכים שלי.
רואה אותי
מחמיא לי
מפעיל אותי- גורם לי לפרפרים, לתזוזה באיברים, שאני נחשקת בכל חלק בגוף.
מאתגר אותי מינית -הרגשתי שכשאנחנו נפגשים כל הגוף שלי בוער
משוגע אחריי - הן במילים והן במעשים ואם זה לברוח באמצע היום ביחד
כאשר זה הגיע למעשים, המוסר שלי לא הסכים, לא הצלחתי, וחתכתי את הכל!
היום לצערי ניתקנו את הקשר מולם, לא נפגשים ולא מדברים - מזכירה לכם שזה מישהו מהמשפחה הקרובה :/

אולי עצרתי בזמן, אבל ברור שזו טעות חמורה שלי!! ואני לוקחת את האשמה רק על עצמי!!! לא מגיע לבעלי או לילדה שלנו.

אני חוזרת לבעלי, בעלי עושה בשבילי הכל, כל דבר שאני רוצה בסוף אני מקבלת, הוא דואג, הוא אוהב בדרכו שלו, הוא מכבד- הוא פשוט מושלם.
אני פשוט מרגישה שאני כבר צריכה משהו אחר, אני כל הזמן בציפייה שמישהו ישים לב אליי, שיתחילו איתי, שיידברו איתי או שיפלרטטו איתי.

בעקבות ההרגשות שלי, החרטה, העצבות, על כך שגרמתי לנישואין שלי לא להיות תמימים יותר ונפתחתי למשהו אחר - ניגשתי לטיפול שוב, ואפילו הולכים לטיפול יחד. אני מרגישה כאילו לא משנה מה הוא יעשה, זה לא מספיק לי כבר.
הרי ברור שאני לא אפרק את המשפחה שלי! אבל
איך אני יכולה להתמודד עם זה?
איך אני יכולה למחוק את ההרגשה והרצון ללכת לבחור ההוא?
איך אני יכולה לגרום לנישואין שלי לחזור למה שהיו?
איך אני יכולה להתקרב לבעלי שוב?
ולא לכעוס עליו כל הזמן מתסכול....
אני לא מצליחה להניע את עצמי ולעשות דברים,
אני תמיד עייפה, בלי מוטיבציה.
אני בתסכול נוראי.