מתוסכל מהמצב, ולא יודע כבר מה לעשות. האם הקשר נועד לכישלון?

נתונים התחלתיים: אני יוצא עם מישהי כבר ארבעה חודשים. כן, התחלנו לצאת בתחילת הקורונה, מסתבר שזה לגמרי אפשרי. שנינו סטודנטים, רק שאני במקביל גם במשרה מלאה והחברה מובטלת לה :)

תיאור המקרה:
מהדייט הראשון שלנו, לי ולבת הזוג המדוברת היה חיבור מדהים. נפגשנו לדייט בוקר לא שגרתי אך כל כך מהנה, ומאז כל דייט שהיה לנו הגיע לרמות הכי גבוהות של צחוקים, ותחושה מלאה של כיף ורוגע. דבר אחד היה מאד ברור לצד כל זה מההתחלה: שנינו אנשים שונים לגמרי בתקשורת. גם בבין אישי - כאשר אני הוורבלי (בניגוד לסטיגמה של הגבר), והיא.. המופנמת. הפער הזה בבין אישי הרבה פחות מפריע כי איכשהו אני מצליח לייצר איתה שיח על דברים, ולחלץ ממנה שיתופיות (זה לא כזה קל, צריך יצירתיות!) - אבל לא זו הבעיה. הבעיה מתחילה כשהדברים מתחילים להיות מרחוק. כלומר, בזמן של הבין לבין.
אנחנו יכולים להיפגש, וכשנחזור כל אחד לביתו (בין אם היינו ביחד כמה ימים רצוף, או רק לילה) אני זה שינסה לחזק את הקשר מרחוק, ולא מדובר על משהו בצורה אובססיבית, אלא בצורה נורמלית לחלוטין. אלא אם כן תגידו לי ששיחה טלפונית אחת ביום זו בקשה מוגזמת, ואז אני בבעיה. ובכן, זה גם לא כזה מפריע שאני אהיה היחיד שאזום (ניסיתי לא פעם להתרחק למספר ימים ולראות את ההתקרבות שלה, שלא הגיעה למעט שיחה שטחית של "היי חיימי מה קורה?" בווטסאפ") אלא זה שגם כשאני יוזם המון פעמים היא לא עונה, וחוזרת אליי אחרי כמה שעות רק בווטסאפ.
כמו כן, כבר דיברתי איתה על הנושא הזה, שחשוב לי לראות קצת רצון שלה ותמיד כשאני פותח את הנושא היא אומרת שהיא תנסה להשתפר וכו'. הייתה פעם אחת ששברתי את הכלים בהודעת ווטסאפ שהקשר לא יכול לעבוד, מתוך איזושהי ציפייה שזה יעזור לה להתעורר - והיא התנתקה לכמה שעות עד שיכלה להוציא החוצה הודעה ארוכה שמתארת את מה שהיא מרגישה וחושבת, בסוף כמובן הבעתי חרטה על דבריי. אבל הנה, חודשים עברו ולמרות שהבטיחה רבות שתשתפר בתקשורת מרחוק- היא פשוט לא מצליחה בזה.
ב-99% אני יכול להבטיח שהיא כן אוהבת, וכן רוצה שהקשר יצליח. אני הקשר הרציני הראשון שלה, ואני יודע על סמך פינוקים ושיתופים מסוימים שלה שכן כיף לה איתי.
מצד שני, אני כבר לא יודע אם אני יכול להחזיק קשר כזה.. מרגיש שהמצב מתקדם צעד קדימה ואז הולך שלושת-רבעי צעד אחורה. אני כבר התקדמתי 30ק"מ והיא עוד בק"מ הראשון, ואני מנסה לא להציף, מנסה לא להתיש, מנסה להילחם באינסטינקט השיח ולתת לדברים לזרום. להיות כמה שפחות דרמטי. אבל זה מוציא ממני כל כך הרבה אנרגיות, כי כאמור, אם לא אזום, היא לא תיזום. לפעמים יש גלים שהכל קל ממש, שהיא קצת יותר תקשורתית לכמה ימים, ואז כמה ימים שהיא בניתוק. כמו כן, כל פעם שיש משהו שמציף אותה, היא נעלמת - קורונה? נעלמת. תקופת מבחנים? נעלמת. האינסטינקט שלי אומר שאם נגור יחד הבעיה הזו תיעלם כי היא לא תוכל להיעלם :)
מצד שני אולי אני תולה המון תקווה בקשר ש...נועד לכישלון?