אבא רעיל, אני מרוסקת. אני צריכה עזרה

היי. אני מודעת לגיל הצעיר שלי, אבל אני מצטערת נמאס לי. נמאס לי נמאס לי נמאס לי. אני מרוסקת, אני שבורה מכל בחינה אפשרית.

קצת על עצמי. אני עברתי דיי הרבה טראומות מאבא שלי, אביא דוגמה בהמשך..
אני מרגישה מאוד בוגרת לגילי, יש לי אח בן 17, אחות בת 6 ואנחנו גם גרים עם סבתא, בית עם 2 קומות. 6 נפשות. יש לי חבר בן 16, רציני כבר חצי שנה גר 30 דקות מהעיר שלי, שאני בוטחת בו ושעבר איתי הרבה. ויש לי בסטי, כבר 10 שנים. בייסיקלי, האנשים היחידים שאני נפגשת ומדברת איתם.

אני באה ממשפחה נוקשה. ציונים נפלאים, לא הרבה בעיות, לא שותה, ולא סמים ולא כלום. ילדה מושלמת.
אבל הבעיה היא שבאמת, כואב לי. אבא שלי, מרגיש לי שהוא חולה נפש. אני שונאת אותו, אני מפחדת ממנו. הוא עושה לי בחילה, כל פעם שאני ליידו אני רועדת. להיות איתו לבד מפחיד אותי.
בעיקרון, אני לא יודעת מה לעשות כבר.
אבא שלי בנוסף אלכוהליסט (ביחד עם אמא שלי)
הוא שותה כל יום שתי בקבוקים, כל הזמן מוציא עצבים עליי.

הוא עשה כלכך הרבה טראומות ובעיות,
למשל, טראומה שאפילו כרגע, לדבר עלייה, מעלה לי דמעות.
היה פעם שהוא שתה מלא כלכך ומהר, שהוא השתכר. הוא הרביץ לאמא שלי, הוא ניסה להרביץ לאחותי ולי. אח שלי הגן עלינו, והזמין משטרה ואמבולנס כי אבא שלי נחבל בראש. הוא נעל אותנו בחדר שלו בקומה למעלה כדיי שאבא שלי לא יגיע אלינו.
לא נתתי לאחותי לראות את מה שקורה למטה אחריי שהשוטרים הגיעו. הם חישמלו אותו כי לא הצליחו להשתלט עליו, ולקחו את אמא שלי, אח שלי ואותו.
הדירה הייתה מלאה בדם.. השטיח.. הכל.
כאב לי על זה, ובעצם כמעט שלחו את אח שלי לכלא. אמא שלי הצליחה להשיג עורכי דין כלכך טובים, שלאבא שלי העונש היה רק חודש מרחק מהעיר. וגם אז, הוא היה מתגנב לעיר חזרה, ושותה.

הוא תמיד מצא על מה להעיר לי.
"איכס משקפופרית, זה בגלל שאת בטלפון תמיד"
"תפסיקי לאכול, תיראי איזו חזירה שמנה את"
"תפסיקי להביא חברות. תתחילי ללמוד"
"את כלכך זנותית, בטח שכבת עם חבר שלך כלבה"
"את עושה סמים בטח. אני בטוח בזה. את תמיד מסריחה"


לאחרונה זה החמיר
הוא לא נותן לי ללכת לחבר שלי, הוא לא נותן לי ללכת החוצה, הוא לא נותן לי להכניס אנשים הביתה.
לא אכפת לו מהקורונה, הוא אומר שזה יותר מידי בשבילי ואני לא צריכה כלום חוץ מללמוד.
ואני שואלת, למה?
אני סך הכל בת 14, שסגורה חצי שנה בבית. למה? למה אני צריכה לקבל את זה? אני רוצה קצת חברה.. לדבר עם אנשים..
אני לא יכולה כל הזמן להיות מושלמת, לקבל ציונים גבוהים, בתנאים האלה בעיקר.

פעם הוא אפילו היה צובט אותי, בטוסיק.
באמת שזה לא היה לי נעים, הוא היה אומר שאני שמנה ומבחינתו "אני אבא שלך, אני יכול לעשות מה שאני רוצה ולגעת בך איך שבאלי."
למרות שזה היה מזמן, זה מטריד אותי.
עד היום, כל אחד שנוגע בי אני קופאת, רק הבסטי וחבר שלי נוגעים בי וגם זה, בקושי כי אני רועדת.


באמת, לדבר על זה כואב לי. אני שבורה, אני לא יודעת מה לעשות.
משטרה זה לא אופציה.
חשבתי על עובדת סוציאלית, אבל אחותי, ואח שלי שעוד מעט מתגייס. לא רוצה להרוס להם את החיים..
ופוחדת שיעבירו אותי לפנימייה שלא אראה את הבסטי ואת חבר שלי.

כל ערב הוא גורם לי לבכי, כל יום קללות, צעקות, את לא ככה, את לא טובה, את לא זה.
בשביל מה? אני שואלת את עצמי, האם זה משהו אצלי? האם אני, נכשלתי כבת? האם כל בן 14 עובר את זה?
התחיל לי דיכאון. אין לי מוטיבציה, אין לי רצון לכלום.
יש לי התקפי אכילה. אני עצובה, אני לא נהנת מדברים כמו שנהנתי פעם, התחילו לי מחשבות אובדניות.
לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לסיים את זה, כל פעם משהו דחף אותי אחורה, ואמר לי לא.
לא פעם חתכתי, רק כדי להוציא את כל הכאב הנפשי הזה לכאב פיזי, וזה לא עוזר.
כואב לי הלב, כואב לי הגוף.
כל לילה הדמעות פשוט יורדות, כל פעם "הלוואי שזה היה מציאות אחרת"
הייתי אצל 2 פסיכולוגים, כי הבית ספר שלי חשד, והם הכריחו אותי לשתוק.
המצב הנפשי שלי לא יציב, יש לי התקפי עצבים, אני בוכה בלי סיבה, אני מאבדת רצון לחיות..
האנשים שמחזיקים אותי, שיודעים מה אני עוברת ועוברים איתי את זה, זה הבסטי וחבר שלי, האנשים, שאני קמה בבוקר ואומרת, זה שווה לעבור את זה בשבילם..


לאחרונה גם, התחילו לי סיוטים עליו.
כל לילה ולילה, סיוט אחר על אבא שלי.
כל לילה אני קמה בצעקות, אני קמה בוכה, אני קמה מזיעה.
כשאני קמה אני מפחדת לחזור לישון, מפחדת שיהיו לי עוד ועוד סיוטים.

כואב לי לעבור את זה.. כואב לי.
אני לא יודעת מה לעשות, אני מתחילה לאבד תקווה, אני מתחילה לאבד את זה.
אני לא יודעת, למי לפנות, איך לפנות, ומה.
אני מרוסקת. אני שבורה. זה מרגיש כיאילו הוא דורך עליי שוב ושוב,
כיאילו הוא רוצה שאסבול, כיאילו הוא אוהב לראות את זה.


אני מצטערת שבזבזתם את זמנכם על לקרוא את זה,
אין לי לאן לפרוק, אין לי מה לעשות, אין לי איך.
אני אבין אם לא תוכלו להביא לי עצות, הרי אני 14 ואין מה לעשות עם זה. בטח תסתכלו על זה כעוד ילדה בת 14 שהיא ממציאה וסתם לוקחת הכל קשה מידי.
ותודה שקראתם, תודה שנתתם לי לפרוק.
סליחה..