הדברים הסתבכו בינינו - מה עכשיו?

אני חייל. הייתה לי במסגרת הצבאית חברה טובה, היינו קרובים מאוד, מסוג החברים האלה שנשארים לדבר עד אני הלילה ופותחים את הלב. אחרי כמה חודשים החלטתי שאני רוצה לקדם את הקשר לכיוון של זוגיות. אחרי שהעניינים קצת התחממו (נפגשנו שנינו באזרחות, התחלתי קצת להחמיא ולפלרטט) החלטתי לדבר איתה ישירות. זו הייתה שיחה מאוד מיוחדת וכנה, מאוד אינטימית. בהתחלה היא הביעה הרבה בלבול, אבל היה נראה שזה הולך לכיוון טוב. היא הניחה עליי את הראש, אני חיבקתי אותה, ודיברנו על זה. לשנינו אין ניסיון זוגי. אחרי שהמשכנו עוד לדבר היא הבהירה את עצמה ואמרה שהיא חושבת שלא, אבל שוב - השאירה הרבה פתחי מילוט. היא אמרה שהיא מבולבלת, ולא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל כרגע לא והיא לא רוצה לפגוע בי ולא רוצה שאפתח ציפיות. אחרי זה אמרתי לה שאני חושב שכדאי שנתרחק, כדי שלא יכאב לי. היא הייתה עצובה, אבל הסברתי לה למה. היא הבינה. השיחה הסתיימה באווירה מאוד טובה. זכור לי אפילו שהיא אמרה ״אם אתה מרגיש צורך לשתף אז תבוא כי אני מרגישה שאין ביננו יותר מחסומים״.

בשבועות הבאים נוצר ביננו נתק כמעט מוחלט. אנחנו אמנם באותה מחלקה ורואים אחד את השני כל הזמן, אבל לא החלפנו אפילו מילה. היא ניסתה ״לנרמל״ את הקשר ולהתייחס אליי כעוד אחד מהמחלקה, אבל הייתי פגוע. אלה היו שבועות מאוד קשים, כל מה שרציתי היה לא לראות או לשמוע אותה, אבל היא כל הזמן הייתה שם.

אחרי כמה שבועות כשהכאב קצת פחת, הרגשתי שאולי פגעתי בה ביחס הקריר שלי. רציתי לדבר איתה על התקופה שעברה ועל המתיחות שנוצרה. חשבת לעצמי שאולי אפילו יש עוד סיכוי לקשר רומנטי אבל זו לחלוטין לא הייתה המטרה שלי. פניתי אליה (לטיפשותי לא פנים אל פנים) והצעתי לה לדבר. לא תכננתי שנחזור לקשר כמו קודם - אנחנו פשוט דברים שונים וזה לא יכול להתאפשר כרגע - אבל רציתי ״לנקות שולחן״. היא אמרה שהיא לא חושבת שיש לזה טעם והיא מעדיפה פשוט להמשיך הלאה. עוד ניסיתי לשכנע ולומר שהשינוי בקשר ביננו לא פשוט לי, שאני רוצה לדעת אם למשל פגעתי בה ושיש לנו את האומץ והבגרות לדבר על הדברים, גם אם הם יכולים להכאיב. אבל היא לא רצתה.

נשארתי מבולבל ופגוע. נכון, הפלתי פצצה על הקשר שלנו לפני חודש, אבל בכל זאת דיברנו על הדברים והצלחנו להתגבר על המבוכה, ואולי אפילו להרגיש קרובים מאי פעם - ופתאום תוך חודש היא אפילו לא מוכנה לדבר איתי. ולמה? פגעתי בה? היא לא רוצה לפגוע בי? היא מעדיפה להדחיק הכל כי זה מביך אותה? כבר לא אכפת לה יותר? חוסר הוודאות משגע אותי.

אבל החלק הכי בעייתי הוא לאוו דווקא חוסר הוודאות, אלא העובדה שאנחנו באותה מחלקה, קטנה יחסית - כ10 אנשים - ומתראים כל יום כל היום. אנחנו לא מדברים בכלל, בקושי ממלמלים ״שלום״ כשחולפים אחד על פני השני במסדרון. זה שורט לי את הנשמה ואת הלב, זה מעציב ומתסכל, ושואב אותי לתוך לופ של מחשבות ורגשות כואבים. כבר חודשיים עברו מאז שניסיתי לדבר איתה, והשתדלתי להמשיך הלאה, אבל אני מרגיש שזה בלתי אפשרי בנסיבות הנוכחיות.

אז מה הייתם עושים?