בקצרה, אין לי כלל ידע על התרבות הישראלית. אין לי מושג מה המטרות של ראש הממשלה, אני לא ציפיתי בארץ נהדרת, צחוק מעבודה, הישרדות, האח הגדול וכו, אני לא יודע להבדיל בין עדות וכלל לא משוגל לשוכח עם אנשים על נושאים ישראליים.
אני לא מצליח להתחבר לאנשים כבר מהגן, ואני בן 24 עכשיו, אחרי 20 שנים של טיפולים פסיכולוגיים אני חושב שניתן להסיק שכנראה אין תקווה בנושא.
הדיכאון, פשוט כמשמעו, בדם של המשפחה שלי. תמיד היה, וכנראה תמיד יהיה, כמעט כל בן משפחה היה בטיפולים בשלב הזה, אז הגיע הזמן להפסיק כי אין תקווה בנושא.
אני לא נראה משהו, אנשים מפחדים ממני כי אני נראה רציני מדי (כן, אני יודע איך נשים מרגישות כשאומרים להן לחייך), נמוך יחסית לממוצע, יצאתי עם מישהי שלא נמשכתי אלייה כי מסתבר שאני שולט במי אני נמשך אליו וצריך רק להוריד סטנדרטים (כצפוי זה לא נגמר טוב).
אני עובד כ300 שעות בחודש ומשלם שכר דירה להורים בעל חובות...
... שהם גם גזענים והומופובים כי למה לא להוסיף דובדבן לקצפת?
בשירותי בצהל היה מישהו שדחף אותי להרחיב אופקים, אך מאז אני ויתרתי על החלומות שלי, אני לא משתפר בניגון ובשירה כי אין לי זמן, הפסקתי להתאמן ובגדול ויתרתי על החלומות שלי ועל החוגים כי אין לי את הכסף לממן לעצמי שיפור עצמי.
אז... מה עכשיו? הקורונה לא קשורה לבעיה, אני בבעיה מגיל 4-5 וכל זיכרון רע בחיים לא נשכח. אין משהו מספיק טוב שאני יכול להשיג שיפצה על כל הרע.
אני חוסך ללימודים שאני אפילו לא בטוח שאני רוצה, והאמת היא שאני כלל לא מתעניין באף מקצוע ובחיים לא התעניינתי.
אני רוצה להתעניין, אבל אי אפשר לגרום למישהו להתעניין במשהו שלא מעניין אותו (דירגתי תחביבים, אולי אחד עבר את ה5/10 וזה היה נגינה, משהו שאני כבר עושה ולא יכול לשפר).
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות