החיים שלי מבוזבזים. איך להמודד?

אני באמת מתוסכל מהמצב שנקלעתי אליו, ואני אגיד את האמת אני מפחד לפגוע בעצמי בעתיד
אני יתחיל מהדבר שאולי הכי קשה לי בערך שזה החיי חברה שלי
חברים לא כל כל נשארו לי, לפני הקורונה עוד היינו יוצאים ומבלים, גם עם חברים מהבית וגם כמה מהצבא, זה לא שרבנו פשוט הקשר התנתק עם הזמן(גם בגלל כל השנה האחרונה) , ועכשיו שאפשר להגיד בערך ש״חזרנו לחיים״ מהקורונה אני לא מרגיש כמעט הבדל. אני לא מאלה שיש להם איזה 100 הודעות בוואטסאפ ו20 תגובות באינסטגרם
מרגיש לי שעם כל הלבד הזה מי תרצה להיות איתי ?
אף פעם לא הייתה לי בת זוג, שלא לדבר על ידידות(גם בתקופות ה״טובות״ מה שנקרא) יצא שהייתי בכמה סטוצים וגם זה קרה רק בשלוש שנים האחרונות.
יש מישהי שאני די דלוק עליה אבל מפחד לעשות את הצעד הזה ולשלוח לה הודעה, אני מפחד להפגע( מה שקרה כמה פעמים בעבר)
אני מרגיש כאילו אין לי ״רזומה״ בחיים שאני יכול לפנות אליה ושהיא תדחה אותי
זה גם קשור למה שרשמתי בהתחלה, ויש גם עניין שואלה לא יצא לי להיות בחו״ל חוץ מפעם אחת ואני חושב שזה יכול להפריע
אני בחור שנראה טוב אני לא מוריד מהערך שלי בעניין הזה, עם עבודה טובה גם
אני רואה אנשים שהיו איתי בצבא עם זוגיות יציבה וחלק מהם אפילו הציעו נשואים/ התחתנו כבר, מפחד להגיע למצב שאני ישאר רווק
למה שום דבר לא הולך לי? למה גברים אחרים שלא יותר טובים ממני הכי קלילים וזורמים, הולך להם עם בחורות, מבלים ומטיילים.
מנצלים את החיים מה שנקרא, מה שאפשר להגיד אצלי בדיוק הפוך, מתבזבזים פשוט, אין לי מזל.
אני בן 26 עוד שבועיים ומרגיש לי שלא חוויתי מספיק, שיש לי רגשי נחיתות שאני לא מצליח להשתחרר מהם, ושאני הכי לבד שהייתי בחיים.
יש את העניין של הדת שכל דבר שקורה לך קורה לטובה
מה שמרגיש לי הכי לא נכון שיש
איך בכל הלבד הזה שאני מרגיש זה לטובה? למה מי ששם למעלה שם אותי במצב הזה והביא לי דווקא את החיים האלה
בגלל כל מה שקורה לי זה דווקא הכי מרחיק אותי
אני זוכר שלפני כמה חודשים ראיתי כתבה על מישהו בן 30 בערך שהתאבד בגלל בדידות, אני מפחד להגיע למצב הזה
הזמן עובר מהר מדי ואני לא יודע אם המצב ישתפר
סליחה אם הניסוח של הטקסט לא היה הכי טוב, פשוט רציתי לפרוק