לא מצליח לנהל ולהתקדם בחיי כשהקרובים אליי סובלים. מה לעשות הלאה?

היי,
אני כרגע סטודנט למדעי החברה באוניברסיטה העברית, ומנסה לנהל את חיי אחרי שנה איומה של קורונה במהלכה בקושי יצאתי מהבית מטעמי זהירות. עדיין, מסיבות כלכליות אני לא חוזר לירושלים למרות שאני מאוד רוצה לעשות את זה, אבל אני מחפש עבודה ומנסה להפגש עם חברים ולהתקדם כמה שאפשר.
אבל, קשה לי לעשות את זה, כי כמה יקרים אליי סובלים מאוד ואין לי דרך לעזור להם.
אחי הקטן נמצא בטירונות קרבית, והמצב שם לא טוב. היחס אליהם טעון שיפור והבסיס שלו לא מתפקד. אין לו ציוד בסיסי וכל פאשלה הכי קטנה עולה להם בשבת. הם בחוסר וודאות משווע ולא יודעים מה הולך לקרות. אני מנסה לעזור לו אבל אין לי כל כך איך ואני מרגיש חוסר אונים ושליטה בסיטואציה. למעשה, מרוב הזדהות עם הסבל שלו אני לוקח את זה קשה יותר ממנו. אני לא מאמין שאדם צריך להגיע למצבי סבל ולא יודע לשאת את זה ולכן לא יכול לקבל שמציבים אותו במצב כזה.
שנית, סבא וסבתא שלי במצב לא טוב. סבתא התאוששה לא מזמן מארוע מוחי ומאשפוז ושיקום ממושך ומסתייעת בעובדת זרה. מעבר לכך שנדרשת לעזרה ומבולבלת, היא בעיקר מסכנה וכלואה בביתה. סבא שלי לא יכול לשאת נוכחות של עובדת זרה בביתם, תמיד מנסה לטעון שהיא נוראית אפילו אם זה לא כך ומרוב שרוצה לגונן על סבתא שלי מונע ממנה דברים. אני מנסה לעזור ולא יכול. סבא לא רוצה לצאת מהבית כי מעניש את עצמו על מה שקרה לסבתא באופן לא מודע, וטוען שרק אלוהים יכול לעזור לו. המשפחה מנסה לעזור אך הוא נעול בעמדותיו. כואב לי לראות אותו ככה ומפחד שבסוף גם הוא ידרדר. כל ביקור אצלם קשה לי מאוד ואני יוצא ממנו במצב רוח רע ותחושה כמה חמור המצב.

ואני מרגיש לא בסדר שאני לא מצליח לעזור לכולם, ולא מצליח לקבל שאלו דברים שלא בשליטתי. קשה לי להמשיך בחיי ולנהל אותם כפי שהייתי רוצה. אני מרגיש שהדבר הנכון זה לברוח מהדברים האלו ולעזוב את הבית אך מפחד מכך, ומרגיש ריקנות איומה וצורך לתור אחר ריגושים. השנה הזאת בבית די נמאסה עליי, ואני מרגיש צורך לפצות את עצמי על זה- אך אז חושב על מה שהם עוברים ומתבייש בזה שעסוק במה שעובר עליי.

השאלה היא- מה לדעתכם כדאי לי לעשות? האם כדאי לי להבין שאלו דברים שלא בשליטתי, לעזוב את הבית למרות הצד הכלכלי ולהמשיך בחיי או לנסות בכל זאת להתערב יותר בדברים כדי להרגיש שאני מנסה לעזור?
אציין כי הסיבה העיקרית שאני לא עובר היא כלכלית. אין לי עודף כסף ואני מחפש כרגע עבודה, אבל גם הוצאות מתונות יחרגו מהכנסות שיהיו לי ויציבו אותי במצב לא נעים ודחוק כלכלית. אני יכול לבקש סכומים מסויימים מסבא וסבתא אך מרגיש עם זה לא בנוח כרגע.

אגב אני חושב שניתן לפתור את הבעיות האלו.
אחי צריך לעבור לשרות לא קרבי, בתקווה שיהיה מעניין כמה שיותר ולא מסוכן. אני חושב שאם עכשיו אני מוטרד ממה שהוא עובר- מה יהיה כשזה יהיה בסכנה אמיתית או בלחימה חלילה? ולגבי סבא וסבתא- פה זה מורכב יותר. המשפחה העלתה את האופציה של דיור מוגן כדי שסבא לא יהיה כלוא בבית- אבל כרגע הם לא מוכנים לשמוע על זה ומרגיש לי שהם מתבצרים בעמדותיהם ובעצמם ונובלים לאיטם. קשה לי לראות את זה- מדובר באנשים מאוד מרשימים שהיו חלק מאוד חשוב מילדותי ובכלל חלק חשוב מחיי עד היום. אני מאוד אוהב ומעריך אותם, מעריץ על מה שעברו בחייהם ומה שבנו והשיגו וכואב לי מאוד לראות אותם ככה. הם לא עשו שום דבר רע, וכמה שזה ישמע קלישאתי, זה פשוט לא מגיע להם.