נפרדנו בלי מילה, חזרנו לדבר ועכשיו אני בטוחה שהוא פסל אותי

אני מרגישה מרוסקת מהפרידה הזאת. לא בא לי כלום. רוצה רק אותו. אני אוהבת אותו. רוצה להריח אותו, לנשק אותו, לחבק אותו.. רק לראות אותו. מרגישה שהגעתי לרמת שפל עצמית לא מובנת מאליו, מה שבאותו רגע של שטן אני אעשה הכל בשביל רק לזכות בו שוב. אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים שלא פוסקות. מרגישה שטעיתי. למהההה?

הכל התחיל לפני חצי שנה שהכרתי בחור ויצאנו במשך 5 חודשים (הוא בן 30), בין לבין פעמיים היה בינינו נתק של שבוע-שבועיים על שטויות שבסוף נתנו צ'אנס אחד לשני וכך זה המשיך (בעיית מרחק של בין 30 דק' לשעה תלוי בעומס והיינו נפגשים פעם בשבוע או שבועים ובמקרים מיוחדים קצת יותר בשבוע, ושאני אפסיק לעשן בהדרגה).. למרות הכל הייתה כימיה, משיכה, הנאות ורק כיף ביחד, משהו שכזה היה קשה לוותר עליו. אני מצידי התאהבתי בו, נקשרתי אליו יותר וביקשתי ממנו רק את האמת או כך חשבתי לפחות. בפעם האחרונה שנפגשנו הייה לפני חודש וחצי, בפעם האחרונה שלא הייתי חושבת שכך זה יסתיים.

נפגשנו אחרי צהריים, ישבנו ודיברנו כרגיל, הכל היה בסדר, מובן.. דיברנו מאוחר יותר בערב, הייתה לי איזשהי הרגשה שאם אני לא אעשה את זה עכשיו - זה לא יבוא ממנו. בפשטות שאלתי אותו אם הוא רואה אותי בהווה שלו, וכך הוא ענה לי חיובי והייתי רק עם חיוך מטופש במשך כמה ימים, דיברנו גם על הנושא של העישון שהוא אמר שפשוט הוא לא מוכן במידה ובעתיד זה יקרה ואביא לו ילדים אז מן הסתם שאני אפסיק לעשן (ובצדק)- האמת שזה לא העיקר ופחות חשוב ולא יודעת עד כמה זה השפיע עליו אבל אמרתי לו הכל בלי לחשוב פעמיים שאני לא יודעת עד כמה זה יהיה אפשרי. אבל הוא נעלם לי. ככה פתאום. בלי טלפון, בלי הודעה, בלי כלום. נעלם לי בלי מילה. אחרי יום שלא דיברנו, ניסיתי להתקשר אליו, סמסים- כלום. לא הבנתי למה. הפסקתי לחפש אותו. שלוש שבועות עברו אחרי העיניין לא יצא לי מהראש, גם הוא לא והחלטתי פשוט לשלוח לו הודעה מהלב, שיבין אותי, שאני אשמע לפחות מה קרה איתי שככה הוא נעלם לי. כלום.

חזרתי אחרי שבועיים לאתר הכרויות (הכרתי אותו שם ואמרתי לעצמי שאני פשוט חייבת להמשיך הלאה) וראיתי שהוא עדיין לא התחבר מאז אותו יום שסיכמנו שלא נתחבר יותר - אבל זה לא בידיוק העיניין, אבל הופ, יומיים אחרי הוא התחיל להתחבר שוב. סבבה. שם הכל התחיל עוד פעם. הוא היה מציץ לי בפרופיל בלי סוף מידי יום, זה מקובל וזה לא אומר כלום, אבל הרגשתי משהו שאני חייבת לעשות אותו, לשלוח לו הודעה. זה היה אחרי שבועיים נוספים שזה בעצם היה לא מזמן בשבוע שעבר (רביעי). שלחתי לו הודעה והוא ענה לי.. משם הכל התבהר.. הוא אמר שהוא לא רצה לעשות את זה קשה יותר בשיחת טלפון ולי זה היה נישמע כתירוץ, והייתי חייבת פשוט להסכים עם העובדה הזאת. הוא אמר שלמרות שכיף לו איתי, שיש לו רגש כלפיי הוא הרגיש פתאום שזה לא יכול להמשיך, כי יש לו לחצים בעבודה, אנחנו לא קרובים מידי וקשה לו להחזיק קשר ככה, אבל מצד שני רק החמיא לי ושהוא מאחל לי רק את הטוב. אני תקפתי מכעס, באתי אליו בתלונות של למה הוא השלה אותי באותו יום שהכל בסדר - התשובה הכי הגיונית שנתן לי זה כשאני רואה גבר מתבלבל - לברוח ממנו כמו מאש. העצה הזאת הכי פחות עליו והוא לא היה נמצא במקום כזה בכלל. העברתי.סיימנו. אחרי כמה דקות שוב שלח לי הודעה ואנסה לצטט אותה - "בינינו היית ממשיכה בקשר הזה גם אם הוא לא היה כמו לפני כן?" הרגשתי זילזול, בלי ערך - עניתי לי שלא כי גם לא הבנתי אם זאת הכוונה שלו. בתוכי, כן, לא היה אכפת לי, כל עוד לראות אותו, אבל בידיעה שזה ככה, ישיר ולא באשליות. נגמר.

אבל.. מאז אותו יום נכנסתי רק למחשבות עליו, שאני רוצה אותו ככה וככה ולא מעניין אותי כלום - מצידי פשוט שזה יהיה רק זה, רק בשביל להמשיך להיות קרובה אליו. לא התאפקתי ואתמול שלחתי לו הודעה לשם שאם הייתי אומרת לו עכשיו שנשים הכל בצד ושזה יהיה רק זה - הטעות הכי גדולה. הוא ענה לי בשלילה, שהוא לא בנוי לקשרים כאלה וזאת לא הייתה הכוונה שלו וכמובן זאת לא הכוונה שלי גם, אבל כן ואני אחזור על זה שוב, הרגשתי שהשטן נכנס בי, .לא היה אכפת לי מדבר. איכשהו זה זרם לכיוון הזה לגמריי, וקיבלתי את הסטירה של החיים שלי. סיכמנו שנעשה שיחת וידאו ונראה מה נרגיש אחד כלפי השני, סוג של תנאי כדי שנינפגש. עשינו שיחת וידאו ומשם אפשר לתאר, הוא רצה לראות אותי, אבל בלי כלום. טוב, כן התגעגעתי, הוא גם ככה כבר ראה והוא מכיר אותי, זה לא אמור להיות חדש אז זה בא בקלות לשנינו. אחרי 13 דק' הוא אמר שהוא מנתק ומתקשר אליי. זה היה כבר 2 בלילה שעשינו את השיחה, ידעתי שהוא קם מוקדם לעבודה והוא צריך לישון כמו שגם אני צריכה, אבל לא תירצתי לעצמי כלום. פשוט לא חזר אליי.

התנאי המטופש הזה, שפתאום הוא תפס מעצמו ואני הסכמתי - מרגישה הכי מגעיל שיכול להיות, את הזילזול שגרמתי לו לעשות כלפיי. הלכתי לישון עם דמעות וקמתי עם דמעות שלא פסקו כי הבנתי מה עשיתי. הוא לא היה עושה או מציע את זה מעצמו בחיים כי אני מכירה אותו מספיק וגם בתור התחלה לא היה בינינו כלל מגע מיני עד שלב מסויים. הוא לא טיפוס כזה שיתפוס בחורה ויכניס אותה ישר למיטה.בגלל זה מרגישה מגעיל שהראתי לו את הכוונות האלו, ובטוחה שהוא לא מאמין בכלל שזה קרה ככה וסימן אותי ב-X אחד גדול.

אני מרגישה פיספוס עצום איתו כי אני בטוחה שהוא לא אמר לי הכל ואני תמיד ידעתי מה מפריע לו אצלי ולקחתי הכל בצורה שונה כי חשבתי שהוא לא יוותר עליי. עד שכמעט הבנתי שזה נגמר סופית - הכל התחיל אצלי שוב ופי שתיים. אני מרגישה חייבת להוציא כלפיו למה עשיתי את זה ומה רציתי באמת, לנקות את עצמי - רק אז אני אהיה רגועה יותר גם אם זה הסוף..... השאלה אם זה כדאי לי או להשאיר את הכל ככה.

תודה למי שקרא את הכל...