מרגישה שאני נטל על אמא שלי. איך מתקדמים?

היי, יכול להיות שיצא לי ממש ארוך אבל אני מאוד אשמח שתקראו עד הסוף בכל זאת.
אני מתקרבת לגיל 20 בצעדי ענק, ואני מרגישה שלא התקדמתי בחיים ושאני נטל על אמא שלי ומתביישת בזה מאוד.
אתחיל מרקע: אני ילדה לאמא חד הורית שכל החיים גידלה אותי למופת. אנשים היו בשוק מכמה מושקעת הייתי הן מכמות הצעצועים, בגדים, וכו' שהיו לי והן מבחינת השקעה התפתחותית כמו חוגים, שפה מאוד עשירה, מורים פרטיים וכו'. כל החיים אמא שלי נתנה לי 200% ממנה תוך כדי עבודה במשרה מלאה ועבודה מאוד קשה, ואני יכולה לומר לכם בפה מלא שהיא עשתה עבודה מדהימה ואני מודה לה מאוד. כל החיים הייתי עטופה בצמר גפן, בתור ילדה עד גיל מאוד מאוחר תמיד סבא סבתא ואמא ידעו מה אני עושה בכל רגע, דאגו שלא אפגע, וממש שמרו עליי והגנו עליי. אף פעם לא הייתי טובה יותר מדי בקשרים בין אישיים ואמא שלי הייתה מנסה לעזור לי וממנה לי שנים של טיפולים פסיכולוגים מאוד יקרים שבסוף באמת השתלמו. עד היום אני והיא קרובות מאוד והיא קונה לי המון בגדים (מרצון, לא מבקשת ממנה) ותמיד מתקשרת אליי ואני יכולה לשתף אותה בהכל.
אממה, היום בגיל 20 אני מרגישה שאני כמו בת 15 ומאוד מתביישת בזה. אסביר: אני לא התגייסתי לצבא ובגלל הקורונה לא עבדתי עד ממש לא מזמן. עשיתי פסיכומטרי (ואני ממשיכה לעשות עד שאקבל תציון שארצה אבל משלבת את זה עם עוד דברים) כבר 3 פעמים בזמן הזה ולצערי אני לא מצליחה להגיע לציון שאני רוצה (אני רוצה ללמוד רפואה, אני מקבלת ציון יפה מאוד אבל עדיין לא לרפואה), ובמשך כמה חודשים בהם למדתי לפסיכומטרי בשילוב עם קורונה בקושי יצאתי מהבית. באיזשהוא שלב הגעתי למסקנה שאי אפשר לעצור תחיים בגלל מבחן ושהקורונה פה כדי להשאר וכדאי שאמצא עבודה כי מיותר לציין שבכל הזמן הזה לא הייתי בקשרים עם אנשים בכלל- לא היו (ועדיין אין) לי חברים בכלל וכמובן שלא בן זוג. מצאתי עבודה, אחלה עבודה באמת, מרוצה. הבעיה היא שהיא רחוקה מהבית ואין לי רישיון (אמא שלי הציעה לממן לי רישיון ושמרה לי רכב למשך 3 שנים ולא עשיתי רישיון אז בסוף הוא נמכר. בקרוב אתחיל ללמוד נהיגה למרות שאני לא רוצה אלא כי אין לי ברירה) ואני עובדת גם ערב אז עד לאחרונה אמא שלי הייתה באה לקחת אותי בחצות מהעבודה וקמה עייפה מתה בבוקר.. לאחרונה התחלתי לחזור באוטובוסים ואני אומרת לה שאני חוזרת עם עוד מישהי כדי שלא תדאג (מה שלרב קורה) והיא גם הייתה מכינה לי ארוחה שתהיה לי כשאחזור מהעבודה ושתהיה חמה והייתה נשארת ערה עד מאוחר בשביל זה מה שהיה מקשה עליה, גם עם זה הפסקתי. גם הפסקתי לקחת משמרות בשבת כדי שלא תצטרך לקום מוקדם כדי להקפיץ אותי. העבודה עושה לי טוב כי עכשיו אני פחות לוקחת ממנה כסף (למרות שכפי שציינתי, היא קונה לי המון בלי שאני מבקשת מאהבה)ולמרות זו אני מרגישה שאני יותר מדי תלותית באמא שלי.. בגלל שאין לי חברים לפעמים יוצא שאני מפילה עליה הרבה תסכולים שלי והיא לוקחת אותם ממש ללב וכואב לה עליי ואני יודעת שזה פוגע לה בתפקוד בעבודה וכו' ואמנם זה ישמע ממש רע אבל לפעמים אני גם לא נרדמת בלילה ומעירה אותה מאינסטינקט. אמא שלי אמא מדהימה ואוהבת אותי המון אבל היא מתחילה לומר לי לאחרונה שהיא רוצה כבר שאצא לחיים עצמאיים, מחכה שאתחיל לימודים (רחוק מהבית) ושהיא רוצה כבר את השקט שלה ואני ממש יכולה להבין אותה כי אנשים עושים ילדים בידיעה שהם יגדלו ויצאו לעצמאות יום אחד..
אחרי כל החפירה שלי, אני רוצה לדעת האם זה נורמאלי וטבעי להרגיש ככה והרבה בני גילי מרגישים ככה או שזו רק אני, וכמובן לכל טיפ איך לצאת מהמצב הזה ולהתחיל לתת לאמא שלי לנשום קצת ולחיות.