מאז ומעולם היחסים עם אבא שלי לא היו טובים.
הזיכרונות שלי ממנו מסתכמים באיומים, מכות לאמא שלי ולפעמים גם לי, משטרה שביקרה אצלנו בבית באופן תדיר בגלל תלונות השכנים (אמא שלי לא הסכימה להתלונן נגדו אז לא יצא מזה כלום) והשפלות על בסיס יומיומי כמה שאני אפס, אוכלת כמו פרה, טיפשה ומכוערת ושלא יצא ממני כלום ושכולם שונאים אותי.
ברגע שהשתחררתי מהצבא עזבתי את הבית והתחלתי בחיים חדשים.
מאז שעזבתי את הבית הייתי בקשר מצומצם עם אמא שלי והאחים שלי והוא פשוט היה ברקע. הוא כבר לא העז לפגוע בי מהרגע שלא הייתי תחת מרותו.
בינואר האחרון הוא עבר הליך רפואי שלכאורה אמור להיות פשוט אבל אצלו זה הסתבך מה שגרם לו להפוך לסיעודי ולהיות מאושפז במוסד סיעודי כבר חודשים רבים.
אמא שלי והאחים שלי מבקרים אותו מידי פעם, אבל אני פשוט לא מסוגלת. אני ממשיכה בחיי לגמרי כרגיל, חוץ מהבן זוג שלי אף אחד לא יודע. בעבודה אף אחד לא מעלה על דעתו.
במשפחה (גם מהצד של אמא שלי) מבקרים אותי שאני אנוכית ושאני בת מגעילה שלא מתייחסת לאבא שלה שבמצוקה.
אבל אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לראות אותו שוכב שם חסר אונים בגיל יחסית צעיר, לא מסוגלת לעודד אותו או לדבר איתו כי אני לא יכולה לשכוח את מסכת ההתעללות שהוא העביר אותי. אני פשוט לא יכולה להעמיד פנים.
כל פעם שאני חושבת על זה אני נזכרת בחיים שהיו לי עד גיל 18, בבדידות האיומה שהרגשתי ומבינה שלא הייתי חוזרת לאף רגע.
לא יודעת איזה עצה יש לתת במקרה כזה, פשוט הייתי צריכה לפרוק..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025