סדק במשפחה, סף פיצוץ, האם עברתי את נקודת האלחזור?

הסיפור הזה נורא מוזר, ואני אנסה לתמצת, למען האמת הוא מתפרש על פני 15 שנה, והתפוצץ רק עכשיו.

גדלתי בבית נורא חם ואוהב, שלוש אחיות חוץ ממני, אני הכי קטן, למרות מה שכולם חושבים, הכי לא מפונק שניתן לתאר, לעולם לא ביקשתי כלום, סירבתי למתנות יום הולדת על מנת להקל כלכלית על ההורים, יצאתי לעבוד בגיל צעיר, גדלתי די לבד, לפחות בהרגשה שלי .... תמיד הייתי רחוק מכולם, אבל עדיין חלק מהמשפחה, פשוט בשלי .. בחדר שלי ... עם העיסוקים שלי ...

נמצא רק כאשר מבקשים ממני טובה, תמיד עונה בחיוב ..

שהבת זוג שלי נכנסה לתמונה פתאום היה שינוי, פתאום אחיות שלי התעניינו בה, היא נקשרה אליהם ובאופן טבעי נכנסתי למעגל, הייתי זמן קצר מאוד חלק מהמשפחה, מהארוחות מהשיחות ...

לאורך השנים, ממש אינספור פעמים, אחיות שלי פגעו בבת זוג שלי שעם הזמן הפכה לאשתי, זה אומר ממש דיבור עליה מאחורי הגב, על המצבי רוח שלה, על הלבוש שלה, על התזמונים שלה, על האופי, על האווירה, ממש עליה ..

לא פעם אפילו האחיות "נתפסו" על חם, עם הזמן אשתי לקחה צעד אחורה, מתוך פגיעה, לעולם לא עשתה פיצוץ, תמיד כיבדה אותי, בכל האירועים המשפחתיים, תמיד הגיעה, ומסתבר לאורך השנים, שאני נפגעתי יותר ממנה ... נפגעתי מאחיות שלי שהכניסו רעל לקשר הטוב שהיה בין אשתי לבין האחיות ...

עם הזמן פיתחתי אנטי, אנטי חזק מאוד למשפחה שלי, לאופי שלהם, לביקרותיות, כל מה שלא הולך לפי בקשתם, הוא "מוזר", הוא "חולני", כמובן לטענתם, עם השנים, התרחקנו והתרחקנו עד שבשנתיים האחרונות אנחנו מגיעים כרגיל למפגשים ופשוט לא יכולים לחייך, לאחר כל מפגש כזה אני יוצא עם עומס נפשי שאני לא יכול לתאר במילים, זה גורר לי 4 ימים של דמעות, על ההרגשות שיש לי בלב סביב המפגשים.

לאחרונה ביום בהיר, פיצצתי את כל הנושא, רבתי עם אחיות שלי, עם ההורים שלי, על יחס שגוי באיך שהבית הזה גדל, באיך שגידלו אותי, באיך שמתיחחסים אלינו.

אני מודה שעם הזמן, אנחנו סירבנו לככ הרבה הזמנות, כי פשוט נעלבנו ממשקעי העבר ... עד שהגיע המצב שכבר לא מזמינים אותנו בכלל, ואותי זה שרף מבפנים, שבמשך שנתיים הדמעות זולגות לבד כמעט כל יום,

זולגות על זה שיש לי משפחה "דפוקה", שפלטה אותנו בדרך שלהם, והם פשוט לא רואים את זה ...

חשבתי שכל הפיצוץ שעשיתי יוביל להבנה, לסליחה וחיבוק, והתפכחות.
כל מה שקיבלתי זה הצעות לטיפול פסיכיטארי או פסיכולוגי והאשמות בלתי פוסקות שאנחנו זה שהתרחקנו ...

כעת נשארתי ביד עם בושה גדולה שאני חשפתי את עצמי ואת הרגשות שלי, סליחה מאולצת בגישה של "לא יודעים על מה אבל סליחה", לא יודע כיצד להמשיך מכאן, אם המצב לאורך השנים היה גרוע, עכשיו הרבה יותר.

אני מתחיל להבין שאני כנראה צריך לוותר על המשפחה שלי על מנת לא לגרום להם צער, למרות שהם לא רואים את התמונה שניסיתי לתאר להם.

אובד עצות ... מחפש תקווה ...