היי לכולם, אני מעדיפה להישאר תחת אנונימיות מוחלטת, מקווה שתבינו. בשנה וחצי האחרונים עוברים עליי כל כך הרבה דברים וסרטים בראש ואני מרגישה חסרת אונים לגביהם. נתחיל מזה שאני שונאת את בית הספר ובמיוחד את הכיתה שלי, שמלאה בילדים נוראיים שרק גורמים לי לרצות לעוף משם כמה שיותר מהר. יש לי כמה חברות טובות, אבל אני מרגישה שלכל אחת מהן חיים מלאים ויפים משלה עם החברות שלה ואין לאף אחד צורך בי. אני סובלת מהפרעות אכילה כבר תקופה די ממושכת ולא רוצה לצאת מהם כדי לא לאבד את הרזון- שהרי מאפיין אותי כי אני חלולה מתוכן. אני לא מרגישה יפה, ויש לי שיער פלומתי בפנים, מה שגורם לי להיראות כמו נער ואני שונאת את עצמי. אני לא רואה בעצמי שום דבר יפה. אני לא טובה במתמטיקה או בשום מקצוע שיכניס לי משכורת טובה, אבל כן אוהבת מאוד לכתוב וליצור, ומבחינתי, זה חסר כל משמעות. איך אפשר להתפרנס מזה? סופרת זה לא עבודה בכלל ואין לי מה לעשות עם התחביב הזה. אני מרגישה חסרת תועלת לעולם. שום דבר לא מספק אותי, אני לא מוצאת נחת ורגיעה בשום דבר מלבד מה שקשור לכתיבה. אני תמיד שואלת את בורא עולם למה לא ברא אותי יפה, ואם לא יפה, אז למה לא חכמה? או מציירת יפה? או עם קואורדינציה? או עם משהו שאשכרה שווה את ההשקעה בו, ולא בזבוז זמן מוחלט. אני תוהה לשם מה הביא אותי לעולם אם הרי אין לי שום דבר להציע. מרגיז אותי שאחותי הגדולה הרבה יותר ממני בכול. היא יפה יותר, חכמה יותר, מצחיקה יותר ומשום מה גם כשהיא לא הכי רזה שיש ויש לה בטן או קפלים, היא עדיין מחוזרת ברמות מטורפות שזה כבר פתטי. נולדנו מאותם ההורים, אבל אני הגרסה הפחות טובה של אחותי. לא טוב לי עם עצמי ואני מעדיפה שהקורונה תמשיך רק כדי להמשיך ולהסתיר את הפנים השעירות שלי והמכוערות. אני יודעת שיש קשר בין הפרעות אכילה לבין שיעור בפנים, אבל אם אחלים מההפרעות כבר לא אהיה רזה ואף אחד לא ידבר עליי ואאבד את הדבר היחידי שמאפיין אותי. אם אני לא רזה כמו דחליל, מה אני? כלום.
סתם, חשבתי לפרוק כאן כי אני מעדיפה לשמוע את דבריהם של אנשים אחרים, שלא מכירים אותי. חג שמח לכולם!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות