ההורים לא מוכנים לקבל אותי ללא השכלה

וואלה לא ידעתי אפילו אם לפרסם את זה ב"הורים ומשפחה", "עבודה וקריירה", "מה שעובר עלי" או "חברים ואנשים". זה די מערב הכל.

העניין הוא כזה - אני בן יחיד לאם יחידה. אמא כל החיים חינכה אותי ללמוד ולהשיג מקצוע. עשיתי בגרות טובה, הלכתי לצבא, חזרתי והוצאתי פסיכומטרי שנתן לי ללכת לכל אוניברסיטה שאני רוצה בארץ.
התחלתי ללמוד רפואה ועם הזמן הבנתי שלהיות רופא לא הולך להיות מה שיגרום לי להיות מאושר.

מבחינת "לימודים" הייתי טוב, אבל בתחומים אחרים בחיים שלי כמו "חברים"... לא ממש. ביום טוב באוניברסיטה הייתי מדבר עם הנהג אוטובוס שהיה מסיע אותי לשוק ובחזרה למעונות ובכלל על חיי חברה אין מה לדבר. גם זה שהייתי בתול - כשאני רואה מסביב שאנשים מדברים על סקס כאילו זה משהו אמיתי ולא איזה פנטזיה - גם שבר אותי פנימית.

ככה באמצע השנה השניה התחלתי לערער בחיים שלי. הייתי מדוכא, מאוד. נגררתי לאיזה משחק מחשב (פעם ראשונה ששיחקתי מאז התיכון במחשב) ושם בעולם הפנטזיה הזה היה המקום היחיד שהראש שלי לא היה עסוק במחשבות של "אתה כישלון, לך תהרוג את עצמך". לשחק במחשב נהפך להרגל והאוניברסיטה לא עניינה אותי יותר. הפשרתי את הלימודים וחזרתי לבית של אמא.

אחרי שנה של בטלנות נדלק לי שוב ניצוץ של חיים. מצאתי עבודה במתן של זריקות בתקופה של הקורונה (עבודה ראשונה בחיים שלי), נכנסתי לכושר והפסקתי לשחק במחשב.

העניין הוא כזה... עד עכשיו אמא שלי הייתה בראש של "הוא הפשיר את הלימודים, הוא הולך לחזור שנה הבאה" אבל אני כבר לא נמצא באותו ראש כמו שלה.

כמה פעמים העלתי בפניה שאני לא מתכנן לחזור ללימודים בינתיים. אני *עשוי* לחזור אבל כרגע אני יותר מעוניין בדברים אחרים (אולי ללמוד סאלסה או לעבוד שנה בעגלות).
היא לא קיבלה את זה טוב במיוחד. היא סובלת מחרדות ויש לה קצת בעיות נפשיות שנלוות לזה וכשאני אומר דברים כאלה (אפילו מרמז) היא ישר מתחילה להתנשם נורא בכבדות ולהיכנס לפאניקה ולהדליק סיגריות.

ניסיתי להסביר לה שאני לא יודע אם להשיג "מקצוע" זה מה שיספק אותי בחיים וניסיתי לשאול אותה למה היא כל החיים דחפה אותי לשם.
"זה פשוט משהו שחייבים לעשות"... "אם אין לך מקצוע... זה כאילו אתה אף אחד"... "תראה הבן של נסטיה הוא חובל, הבן של אנה הפך להיות מתכנת, אתה לא יכול להיות אף אחד"...

עניתי לה דברים כמו "אני מרגיש שלהשיג חברים ולחוות חוויות יותר חשוב לי עכשיו".
"כל החיים דחפת אותי לשם ואני מרגיש שזה רק הפך אותי לעומלל ובזבזתי את הנעורים שלי על דברים הבלים"
"נו, ואני חובש במרפאה, אני לא גנב, אני לא קרימינל. אני עוזר למרפאה שאני עובד בה ומספק בריאות לאנשים. אין לי מה להתבייש במה שאני עושה עכשיו".

ושוב אולי (וכנראה) אני באמת אחזור ללימודים מתישהו. זה פשוט לא משהו שאני רוצה להתחייב אליו. ואני מרגיש שאני אהיה בסדר עם עצמי גם אם אחזור ללמוד וגם אם אמשיך לעבוד בעבודות *פשוטות* יותר. אבל אמא שלי *לא* תיהיה בסדר עם זה.

יותר מזה היא התחילה לרמוז שאם אני לא אעשה את ההחלטה הנכונה היא עשוי לא לקבל אותי. העובדה שזה משהוא שיכול לקרות מזעזע אותה עמוקות (לא לדבר על הקרובים בחול שעדיין לא יודעים שנשרתי מהלימודים כי היא אמרה שעדיף להסתיר את זה מהם).