הזוגיות העלתה אצלי הרבה מחשבות, אולי אני הייתי לא בסדר?

אני והאקסית נפרדנו לפני כחצי שנה אחרי תקופה של כמעט 9 חודשים.
אהבתי אותה אהבת אמת, נכון שזו תקופה קצרה יחסית אבל הפרידה גרמה למצב שלי להתדרדר כמעט בכל פרמטר אפשרי.
הכרנו בצבא, החיבור בנינו היה מאוד חזק היינו כל הזמן ביחד ועברנו המון ב9 חודשים האלה יחד. בין אם זה הגיור שהיא עברה - תקופה שבה שמרנו שבת ביחד ועזרתי לה להתחזק, היא הגיעה מבית שלא שומר שבתות וחגים.
היה לה כל כך חשוב להיות יהודייה ושזה יהיה חרוט בתעדות זהות, אני זוכר בתחילת הקשר איך היא הייתה מספרת לי שהיא אוכלת אוכל קר ושהיא לבד בשבת ולמרות זאת היא מצליחה לשמור ולהתחזק ובתור בן אדם מסורתי שאמא שלו שומרת שבת ראיתי בזה דבר נפלא וכוח רצון אדיר וכל כך הערכתי אותה.
לקראת השחרור שלי קיבלתי הצעת עבודה מחברה במרכז - העבודה דרשה ממני לעבור לגור במרכז (אני גרתי בצפון והאקסית בנתניה), סיפרתי לה כמובן על ההצעה ושאלתי אותה אם היא תרצה שנגור ביחד. כמובן שלא ציפיתי לתשובה חיובית ואמרתי לה את זה, היינו רק מספר חודשים בודדים ביחד והיה לי הכי חשוב שבעולם שהיא תרגיש בנוח, היא ענתה בחיוב וזה מבחינתי דחף אותי עוד יותר לחתום על החוזה והתחלנו לחפש ביחד דירה.
בתקופה הזאת הייתי מתמרן בין הבית שלה בנתניה לבין הבית בצפון - לא הרגשתי בנוח "להתנחל" אצלה בבית של ההורים במשך כל השבוע למרות שהיא תמיד הציעה וההורים שלה היו מדהימים..
לאחר תקופה מסויימת היא הודיעה לי שהיא חשבה שוב על הכל ושבגלל כל מיני הוצאות לא צפויות והצורך לחסוך גם ללימודים זה לא יתאפשר לה להתחלק בשכירות, כמובן שאני הבנתי אותה והצעתי לה שאני אשלם את הרוב.. בסופו של דבר היא לא רצתה גם לעזוב את הבית של ההורים גם כי זה היה קרוב לה לעבודה.. באמת שלא היתה בי טיפת כעס, אני קצת התבאסתי אבל הבנתי אותה במאה אחוז.
פה התחילה התקופה הכי קשה בחיים שלי.. הנסיעות מרכז צפון התחילו להכביד עלי ובמקביל החיפוש של דירות - אחרי יום עבודה הייתי נוסע לראות דירות ולעיתים לאחר מכן חוזר לצפון.
מבחינת הזוגיות התחלתי לראות בה צדדים שלא ראיתי בהתחלה, היא רצתה הכל כאן ועכשיו ולא עניין אותה כלום. היא רצתה לטוס כשהייתי בקושי חודש בעבודה ועדיין לא מצאתי דירה, הסברתי לה שאין דבר בעולם שאני יותר רוצה מלטוס איתה ולצבור עוד חוויות ולחזק את הקשר אבל מנגד אני נמצא במקום לא יציב - חיפושים אחר דירה ומקום עבודה חדש ויש פער ידע ענק ביני לבין האנשים בצוות ושסומכים עלי שאני אדביק את הפער הזה ואני לא יכול להרשות לעצמי כרגע פשוט להתנתק לעזוב הכל ולטוס לשבוע. רציתי באמת לטוס להנות בלי דאגות על הראש והיא פשוט בחרה לא להבין אותי ואמרה "אתה משקר, אתה פשוט לא רוצה".
בין אם באחד הימים היא התקשרה אלי והציעה שאחרי עבודה נלך לאכול המבורגר ואמרתי לה שכבר אכלתי בצהריים המבורגר עם חברים מהעבודה ובתשובה שלה היא פשוט הזכירה את האקס ואמרה "שתדע שX בחיים לא היה אומר לי לא, גם אם הוא לא היה רעב הוא היה בא ויושב איתי לאכול".
הכל בזוגיות התחיל להיות באווירה לא טובה וההתעסקות שלה סביב כסף היה דבר שמעולם לא הבנתי, במשך כל התקופה שלנו ביחד הייתי משלם על הכל - מאהבה ומרצון שיהיה לה טוב ושהיא תקבל מה שהיא רוצה! בחיים לא חשבתי או ייחסתי חשיבות לכסף. אני הבן אדם האחרון שיתחשבן עם מישהו על חתיכת נייר.
כשמצאתי דירה (הדירה הייתה ריקה) לא רציתי לבקש מההורים שקל. רציתי להסתדר לבד ולקנות הכל בעצמי אני כבר ילד גדול. התחלתי להרגיש מה זה להחזיק דירה לבד ואת ההוצאות והדברים שאני צריך לקנות - הסברתי לה שאני בתקופה קצת לחוצה וקשה מבחינה כלכלית ושצריך טיפה להפחית עם ההוצאות. ציפיתי שהיא תבין אותי, שהיא תגיד לי שהכל בסדר ושהיא איתי אבל לא היה כך הדבר. שבועיים אחרי זה הגיע היום הולדת שלי (יום שישי) ובאמת שהערכתי כל כך את כל מה שהיא עשתה. בשבת היא אמרה לי שהיא קבעה לנו בנוסף מקום במסעדה, בסופו של דבר יצא שגם אני שילמתי על המסעדה..
את היום שבו נפרדנו אני זוכר כאילו זה היה אתמול.. הרגשתי שהיא לא מבינה אותי וחשבתי לעצמי שאם אבקש ממנה שנעשה חצי חצי אולי היא קודם תבין כמה אנחנו מבזבזים בתקופה שאני באמת צריך לחסוך ודבר נוסף רציתי לראות מה תהיה התגובה שלה - פחדתי מאוד מהרגע הזה.
היא באה אלי הביתה ורצתה שנזמין אוכל, וביקשתי שנעשה חצי חצי והמשפט הראשון שיצא לה מהפה היה "נראה לי שאלך הביתה" - פשוט ככה.
ומפה כל הדברים שהיו לה להגיד זה איך אני לא מתבייש להתחשבן איתה על אוכל, ועל זה שהיא השקיעה ביום הולדת שלי וקנתה לי ארנק יקר ועוד הרבה דברים שאני אחסוך ממכם..
כשנפרדנו היא ואמא שלה אמרו לי דברים שעד היום חרוטים אצלי בראש, שאני קמצן ואפס. והשרשרת שקניתי לה ליום האהבה מפנדורה בטח הייתה הכי זולה (שלחתי לאמא שלה ולאחותה תמונות של שרשראות שחשבתי שהיא תאהב וביקשתי מהן את העזרה ולבסוף קניתי מה שהן חשבו שהיא תאהב.. שדרך אגב הייתה הכי יקרה),
ליום הולדת של אמא שלה קניתי לה פיג'מה כזאת מדלתא שהאקסית אמרה שהיא מאוד רוצה אבל זה יקר, אפילו לא הסתכלתי על המחיר ולקחתי.
ואני מרגיש אבסרוד שהייתי צריך להגיד לה את הדברים האלה ו"להוכיח" בפניה שכן התאמצתי ולא חסכתי מעולם שקל עליה.
הזוגיות הזאת העלתה אצלי הרבה מחשבות ושאלות, אולי אני הייתי לא בסדר? אולי יכלתי לעשות משהו שונה? איך הילדה שכל כך אהבתי והערכתי התייחסה אלי ככה? איך ההורים שלה שנתנו לי תחושה שהם אוהבים אותי אמרו עלי את הדברים האלה?

אני פשוט אהבתי אותה, פשוט ככה. יותר מכל דבר אחר בעולם. הרגשתי שסוף סוף יש מישהו שמבין אותי. מישהו שאני יכול לשתף אותו לקבל ממנו תשובה בונה. מישהו שמכווין אותי. מישהו שאני סומך עליו. פשוט חשבתי שהיא גם אוהבת אותי בחזרה..

כמה שבועות אחרי הפרידה התחזקו אצלי התקפי החרדה - בהתחלה לא ידעתי בכלל שמדובר בהתקפי חרדה אבל רק בזמן האחרון התחלתי להבין. והאמת שהייתי מרגיש אותם גם לפני אבל הייתי מצליח למתן אותם להתמודד כשעוד לא ידעתי שמדובר בהתקף חרדה.
והיום? היום אני כבר לא יכול להתמודד איתם, אני מסוגל לשבת משרד, מול מחשב. ומשום מקום הדופק טס למעלה, הזעה, חוסר נוחות, ואי יכולת להתרכז.
הפסקתי להתאמן, מרגיש שבאמת הזנחתי את עצמי, אני כמעט בכל יום נזכר בה וכמעט בכל יום בוכה - חשבתי שזה יעבור אבל זה עדיין קורה אצלי.
גם כשניסיתי לשתף אנשים הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי ושקל להם להגיד "תעבור הלאה" ו"שכח ממנה". קל להגיד, קשה ליישם. וכשניסיתי להסביר את מה שאני מרגיש יצא לי לשמוע "מה זה האובר רגש הזה?" - אני מודע לזה שזאת הייתה כנראה זוגיות לא בריאה כל כך, ושלא היינו הרבה זמן ביחד. אבל אני נקשרתי אליה כל כך. פשוט התגאתי בה, ואמרתי גם לכל המשפחה שזהו - זה זה. אני מרגיש טיפש. אני לא אשם בזה שנקשרתי אליה, שאני לא בן אדם שקל לו לעבור הלאה כמו הרבה אנשים אחרים. אני לא בוחר לעשות רע לעצמי, כאילו שיש בן אדם בעולם שיבחר לעשות לעצמו רע?

מבחינת העבודה אני מנסה להתמודד למרות שמאוד קשה לי, והאמת שמאוד מעריכים אותי שם וסומכים עלי מאוד בין אם זה לתת לי עוד תחומי אחריות או ליצור דברים מעניינים וכו'. אבל אני נמצא במקום שקשה לי להסתכל מסביב ולשמוח על מה שיש למרות שאני מודע לזה שיש לי המון - אני יכול להרים את הראש לכמה ימים ואז אני שוב חוזר למחשבות ולהרגשה הנוראה הזו.
ואני נמצא במצב של אי וודאות מה יהיה איתי כי כמעט ושום דבר לא עושה לי טוב כמו פעם, חשבתי על לחזור לצפון לסביבה שאני מכיר ולחפש שם עבודה, אבל אני לא חושב שלהרים ידיים ולוותר זה הפתרון לבעיה.

אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד
ומצטער מראש על החפירה הרגשתי צורך לפרוק..