מרגיש שלא טוב לי בקשר אבל כשחושב על פרידה בא לי למות, פרידה זה רק עניין של זמן?

אני בזוגיות כבר 4 שנים, גרים ביחד כבר שנתיים וקצת.

מההתחלה היו כמה סוגיות "שמרחפות" מעל הקשר - בעיקר הרצון שלי להקים יום אחד משפחה, לעומתה שלא רוצה ילדים מסיבות אידיאולוגיות. יש לנו בכללי הסתכלות מאוד שונה על העולם.

בכל זאת התחלתי בלזרום עם זה, וזה התפתח לאהבה אמיתית.
אני באמת אוהב אותה. היא חשובה לי ויש לה תכונות שאני מאוד מעריך ואוהב אצל בת זוג. היא חכמה וכיף לדבר איתה, היא רואה אותי מאוד ויודעת להכיל ולתת לי כוח, כטוב לנו, מאוד מאוד טוב איתה - אבל זה רק במצבים כשהיא במצברוח טוב... וזה כאמור לגמרי אקראי.

הקושי הכי גדול הוא בנוגע להתנהלות שלה ברגעים קשים. היא מסתגרת מאוד מהר עם עצמה, לא מתקשרת או מדברת איתי והרבה פעמים מוציאה את התסכול עלי על שטויות. זה קורה ברוב המקרים מדברים שלא קשורים אלי, אלא כל דבר שגורם לה לתסכול, חששות, כעס מביא אותה למצב קשה שנמשך בין כמה ימים לשבוע. יוצא שכל כמה ימים היא מאוד מתרחקת לא רוצה מגע או תקשורת או שאנחם אותה, פשוט שאעזוב אותה לבדה למשך כמה ימים או יותר.

אני מרגיש שלפחות 50% מהקשר שלנו הם חוויה קשה, חוסר דיבור, מתח וכעסים - ושוב, הרוב לא בהכרח קשור אלי או בשליטתי. מרגיש לי שאין לי את המקום הבטוח שהייתי רוצה בזוגיות כי זה תמיד הימור "איך היא תהיה היום". הכי קשה זה לפעמים כשאני צריך אותה כי אני במקום נמוך ואין אותה כי היא עסוקה בתסכול המתבודד של עצמה.

כבר תקופה שאני מרגיש שפשוט לא טוב לי בקשר כזה, זה לא מה שייחלתי לעצמי ובראש שלי הייתי שמח לזוגיות עם דינמקיה אחרת והרבה פחות מתח.

אבל כשאני חושב על להיפרד ממנה בא לי למות.

במהלך הקשר אני מאוד מנסה להשקיע, להשתפר ולהתפשר במה שאפשר, וזה באמת השתפר מאיך שזה היה ממש בהתחלה (זה היה עוד יותר קשוח). ועדיין.. יוצא שהעניין הזה לא מצליח להשתחרר אצלי.

היא גם משתדלת לעבוד על עצמה אבל לא מסכימה ללכת לטיפול. זה כנראה הכי טוב שיכולה להגיע.

אני חושב שזה מגיע למצב שבו אצטרך להעמיד אולטימטום שנלך לטיפול או שנעשה הפסקה. אני תוהה אם אני מתעקש אולי על משהו שנועד פשוט לא להצליח.. נאבק בבלתי נמנע..

אני באמת מאוד מאוד אוהב אותה אבל מרגיש שריאלית הכל נגד הצלחה ארוכת טווח לקשר בינינו.