מרגיש שרוב האוכלוסיה שונה ממני בתפיסותיהם, יכול להיות שלא הבנתי את החיים?

יש סצנה בסדרה הבורר מהעונה השלישית שאני חושב שהיא הסצנה הכי חשובה שמה ויש בה מסר גדול לחיים:

הם יושבים בסלון המשפחה של הבורר ואבי הטחול שר. אבא שלו הבורר אומר לו: "מה קרה אבי מה אתה שמח? הוא משיב לו: "החיים יפים אני שמח מה קרה"
והבורר משיב: "לך לבית מחסה למפגרים תראה איך כולם שמה שמחים כול היום. רק מפגרים שמחים, מי שמבין משהו על החיים יודע שאסור אף פעם להיות יותר מידיי שמח.

עכשיו הסצינה הזאת נחרטה אצלי מאוד בזיכרון וזה הציף בי מחשבות של שנים לפניי ועוד הרבה לאחר מכן.

אני אנסה להסביר: למשל ברשתות החברתיות כולם מציגים שהם מאושרים... זה כמובן MUST. עכשיו אני יודע שאנשים לא אוהבים להיות בסביבת אנשים מדוכאים ומדכאים... אבל נראה לי שאנשים משתדלים להאיחז בקיצוניות השנייה כשזה רוב מוחלט של הפעמים פייק.


נניח באפליקציות הכרויות אני נתקל אפילו בנשים שחצו גם את גיל ה40 והן בשלהן מרגישות נערות נצחיות. אם זה תמונה עם שפתיים מכווצות.. להוציא לשון ועוד סימנים כאלה.

נניח העניין שהיום אין כמעט בן אדם בלי קעקוע. אני יכול עוד להבין שאם בן אדם זאת האהבה האמיתית שלו.. ובדרך כלל אלה עושים כמה וכמה קעקועים. אבל אצל רוב האנשים הצעירים זה נראה לי פשוט שהם עושים את זה בגלל שכולם עושים את זה וכאילו זה מה שפשוט הולך היום וזה משדרג אותך. לא בידיוק מהמקום של ביטוי עצמו או משהו שהתחברת אליו באמת.

נניח כול הדרום אמריקה חצי שנה גם נהיה מקובל אצל הרוב... וכאילו אני תוהה גם כאלה שהיו ג'ובניקים כרוניים כול יום ב2 בצהריים היום כבר בבית ולא סגרו אף שבת ולא שמירות... על מה הם צריכים עכשיו חצי שנה בתחילת החיים לבזבז זמן וכסף. מילא אם זה לוחמים אני עוד יכול להבין לאחר שלוש שנים שהן לא פשוטות.

העניין של וויד ג'ויינט קנאביס.. אני לא יודע בידיוק מה זה מה או שהכול אותו הדבר... כאילו איך זה שהפכנו להיות מדינה שכול אדם שני לא יכול לתפקד בלי הסמים האלה וכאילו זה מצטייר כנורא קול ןאינטיליגנטי.. ובכלל תמיד זה יותר אשכנזים נוטים לזה ומזרחיים שרוצים להיות חלק מהישראל הראשונה מאמצים את התרבויות שלהם.

העניין שאנשים נחמדים אחר לשני כשהמון פעמים זה נראה לי ממקום צבוע כזה.. כאילו לנשים זה יותר קל כי גם הקול שלהם יותר נעים לאוזן אבל כאילו הגברים לדעתי עידנו את עצמם יותר מידיי וככה קצת מפחדים להיות חופשיים ולהתנהג בטבעיות הגברית.

אני לא יודע אם הצלחתם להבין ולחבר את כול הנקודות אבל לי זה כאילו מרגיש מה שאמר שייקספיר:
"העולם כולו במה ואנחנו שחקנים"

כול החדרי כושר,תספורות מוזרות, העגילים וכו..

מי מבין המגיבים כאן שהוא קצת מבוגר והיה ילד עם תודעה בשנות ה90... זוכר שפעם אנשים דיברו רגיל,התלבשו רגיל, במהלך השבוע זה עבודה ואז להיות עם המשפחה.. בשבת נחים .. קצת מתגנדרים כשיוצאים לאירוע ופעם בשנה חו"ל. זה לא כמו היום שאנשים מרגישים וכבר מאמינים לזה שהם איזו דמות שהם צריכים לאמץ.

לכאורה אפשר להסתכל על זה בהיבט שלילי שכאילו חוץ מהבית ומהעבודה לא היה לאנשים יותר מידיי מה לעשות ותחומי עניין, אבל אני מעדיף את זה מאשר היום שהרבה אנשים סוחבים איתם תסביכים גם לעד מעל גיל 45 ולדעתי לא מסיימים את תהליך ההתבגרות במלואו וכאילו חיים את הפאן ועסוקים הלהפגין אושר וחוזקה כלפיי חוץ אבל כאילו זה פשוט לא אותנטי.