היי לכולם,
אז העניין הוא כזה.. רוב שנות הנעורים שלי וגם שנות העשרים הייתי עסוקה בלעזור בבית. אם פעם לא חשבתי ברצינות על זוגיות. המשפחה שלי היא קשת יום ותמיד אמרתי שאני אגדל אני אצליח ואני אוכל לעזור.
אממה,דברים יותר הסתבכו. יש לי שני נכים בבית ולקחתי על עצמי את רוב הטיפול בהם. ללא עזרה של מאף אחד כמעט. כל סדר היום שלי היה סביב זה.
סידורים,ניקיונות,בישולים,כל מה שקשור לזה. כמו אשה נשואה עם ילדים. תמיד שניסו להציע לי גברים דחיתי בנימוס.
ופתאום הבנתי איזו טעות עשיתי. איך בזבזתי את השנים הכי יפות שלי והגעתי לגיל שהרוב כבר נשואים עם ילדים בזמן הזה. או לפחות בדירה שכורה עם עצמאות. ורק אני ממשיכה עם ''העול''.
אני יודעת שזו מצווה והכל אבל עדיין..אין לי אומץ בכלל להכיר גברים כי מפוחדת שיראו אותי בתור מסכנה.
אני בחורה יפה בלי להשוויץ. נראית פחות לגילי בהרבה. אם הייתי רוצה הייתי יכולה לסובב ראשים בכל מקום עם קצת השקעה בבגדים ושיער.
אבל כל כך התרגלתי להתחבא כל החיים שלי שגם אם מישהו שם לב אליי או מראה טיפה התעניינות אני נלחצת. שלא נדבר על למשוך תשומת לב ברחוב.
לאחרונה התחלתי לחשוב על עצמי יותר ואני כן לומדת עכשיו וגם זה לא פשוט בכלל כי הראש שלי לא מרוכז בכלל מרוב עומס.
כל בחורה שאני רואה נראית לי יותר מצליחה ממני ולמה בכלל שמישהו ירצה להיות איתי .
וזה לא שאני בררנית. אפילו לא מחפשת מישהו עשיר.
רק שיהיה חכם,משיכה חיצונית ובעיקר יהיה החבר הכי טוב שלי .
אבל מרגישה כבר רחוקה שנות אור מזה וזקנה בכמה עשורים חח...
בקיצור אשמח לעצות...כל טוב
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות