המפקדת שלי היא השלמות. דרגת סג"ן, יפה, חכמה, חברותית, יוזמת, חטובה, נחמדה.
ואני פוסטמה שמנמנה עם פרצוף חמוץ שסיימה תיכון בקושי ולא יודעת לדבר עם אנשים. אני כל כך מקנאה בה כל פעם שזה מפריע לי לחיות.
פעם היא יוצאת לריצה בערב ושאלה אותי אם אני רוצה להצטרף. אמרתי שכן ואז תוך שתי דקות אני חנוקה והיא בשיא הנחמדות שלה אומרת שאולי זה מספיק ובואי נחזור. ואז אני חוזרת מתנשפת והיא אומרת לי לילה טוב וממשיכה לרוץ.
היא חברותית מאוד ומסובבת את כל הקצינים על האצבע שלה. הכל היא משיגה: גבינה, חלב, נס, כיסאות חדשים למשרד, הכל הכל. וזה כי היא פשוט מדברת עם בנים ואפילו לא צריכה לפלרטט. זה פשוט בא לה טבעי. וכשהם באים אלינו כולם מסתכלים עליה ואני יושבת מבוישת בצד, שמנמנה עם פרצוף חמוץ שאפשר להתעלם ממנה. והיא תמיד שמחה, תמיד מסבירה פנים. תמיד יפה.
אני פשוט מקנאה בה, תמיד מחפשת מה רע בה ואין. פשוט אין. היא היתה תלמידה מצטיינת ואני ישבתי על 70 במקרה הטוב. היא קצינה ואני רב"ט עוד חודשיים. יש לה חבר באזרחות ולי בחיים לא היה.
למה החיים כל כך לא הוגנים? מישהי מקבלת הכל ומישהי כלום. איך להתמודד עם זה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025