תקועה, בודדה, חנוקה מהחברה.

חזרתי הביתה לאחר שבוע מפרך,
היו לי 4 יח' בגרות יום אחרי יום ושתי מתכונות, השבועות שלי מתחברים זה לזה, כי אני יוצאת המון מהבית. למשל בשבועיים האחרונים ישנתי בבית שלוש לילות. פשוט כי אין לי זמן לעבור פה.
חזרתי, ישבתי בחדר וחשבתי קצת, לא מחשבות עצובות, אבל פתאום התחלתי לבכות.
אני בחורה חזקה נפשית, לא בכיתי שבע שנים, אני יודעת שאומרים שזו לא חולשה לבכות. אבל אני תמיד התביישתי בזה, עד שכבר הרגתי את הרגש ולא יכלתי לבכות עוד.
בשנה האחרונה התאבדו שלושה מכרים שלי. שנים מהם קרובים.
האחד -מאותה הסיבה שבעבר אני חשבתי על דרך המילוט הזו ('התעללות' בבית הספר, חרם של שלוש שנים, אלימות מיליות, קצת פיזית. גם בבית לא היה משהו. אבל זו היתה התקופה המאושרת בחיי)
השני -היה לי כמו אח גדול, תמיד אמר שאסור לותר.
ואחרי שהם הלכו בזה אחר זה, התבלבלתי לגמרי.
יום למחרת הלוויה השניה, הגעתי לבית הספר, כי לא יכלתי להשאר עוד באבל בבית. אבל הגעתי -והתחלתי לבכות. בכיתי בהיסטריה.
רוקנתי את מי הסכר שנאגרו בי שבע שנים.
בכל אופן, היום- בהתחלה חשבתי שזה מהלחץ, אבל אני לא כזו. אני יודעת שזה לא בא מהמקום הזה.
הבנתי שבאמת ובתמים אני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי.
המצב החברתי שלי מצויין, אנשים מחפשים את קרבתי, אני בחורה שמחה, חייכנית, שוברת קרח בקלות, נראית טוב, אוהבת להכיר, אוהבת לאהוב, פשוט טוב לי.
מזמינים אותי ליציאות (לא תמיד יוצאת, אוהבת את השקט שלי) -אבל אני מרגישה שלמרות שאנשים מרגישים איתי בנוח כאוזן קשבת, לחברה או כל דבר -אני מדפדפת באנשי הקשר שלי, ופשוט אין לי למי להתקשר.
יש לי חלום, להוציא ספר. אני כותבת כבר שבע שנים. אנשים אומרים שאני מוכשרת מאד. "רמה פנומנלית" ו"את ממש יוצאת מן הכלל". אבל אני מרגישה כל כך קטנה וחסרת סיכוי.
המצב בבית משתפר, אבל כשאני שומעת צעקות, אני מתכנסת בעצמי, נסגרת ונלחצת.
לא יודעת למה, אולי ההרגל.
עכשיו אני מחפשת מסגרת לשנה הבאה, יש לי פטור מהצבא (על רקע הדת), כי פשוט כולם סביבי הוציאו. לא מוותרת על שירות לאומי (זו אחת הסיבות שנשארתי בחיים, רציתי לתרום למדינה שלי.) אבל כל העיסוקים סביב זה, למצוא מקום שבאמת יתן משהו. לתרום מעצמי. מלחיץ אותי קצת.

עכשיו שקט, שקט מדי. כי כל כך התרגלתי שקשה. התמכרתי לצרות.
מה שאני צריכה לזה לעבוד על הדימוי העצמי שלי, כבר הבנתי.
אבל זה תהליך שלא עוברים לבד ואני מרגישה שאין לי למי לפנות. אז אני תקועה. בודדה, אבל חנוקה מהחברה...
אולי אני סתם מתבכיינת, אבל ככה אני מרגישה,
תודה מראש (: