לפעמים נדמה לי שכל החיים שלי עברו בתחושה אחת שאני לא מובנת.
תמיד הייתי שם, נוכחת, אבל אף אחד לא ראה אותי באמת. גם כשהיו סביבי אנשים, הם לא באמת הקשיבו, לא באמת הבינו. חלקם אפילו ניצלו את המקום הכי פגיע בתוכי את הרצון שלי להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי באמת.
בגלל זה היום אני נרתעת כשאני מנסה להכיר אנשים חדשים. אני בונה סביבי חומות גבוהות, לא כי אני לא רוצה קשר, אלא כי אני מפחדת. מפחדת להתאהב. מפחדת לסמוך. מפחדת לתת למישהו להיכנס ללב שלי ואז להישאר שוב עם עוד צלקת.
הבית שאמור היה להיות מקום בטוח לא תמיד כזה. גם בטיפולים שאני עוברת, נדמה שאין באמת מישהו שמצליח לראות אותי עד הסוף. הפסיכיאטר לא, אמא שלי לא, אפילו אחיותיי לא. התשוקה שלי לחיים, זו שהייתה בי פעם, נעלמה לאט לאט.
ובכל זאת, אני מנסה. אני ממשיכה להושיט ידיים אל העולם, גם אם שוב ושוב אני מרגישה את אותו כאב.
אבל בתוך כל זה יש לי משאלה אחת פשוטה שמישהו יראה אותי. באמת יראה. יראה את הכאב, את הפחד, את התקווה הקטנה שעוד בוערת בי בפנים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025