היה לנו קשר מיוחד עד שהיא אמרה "אני כבר לא אוהבת אותך", איך להתגבר לגמרי?

אהלן,

שמי ניר(כן, שם בדוי) ממרכז הארץ ואני בן 23(לא בדוי).
כבר כמה זמן שאני מרגיש צורך לשתף כאן את הסיפור שלי שקרה לפני כחודש וחצי, אבל הרגשתי שעדיין לא התגברתי מספיק. בעיקר פרקתי לחברים, אבל אני אדם שאוהב לשתף כמה שיותר אנשים, ובעיקר אנשים כמונו שמחפשים את הסיפורים והשאלות האלו, לשמוע ולעזור לאחרים להתגבר ולייעץ.

הסיפור שלי מתחיל לפני 23 שנים, אבל אני אספר על השנה האחרונה שלי.
השנה שבה הכרתי את האהבה הראשונה שלי. השתחררתי לא מזמן מיחידה מובחרת, הרגשתי על גג העולם, הכל היה מושלם. היו לי קשרים בחיים, לא מעט אפילו, וגם קצת מהצד, אבל אהבה - זו הייתה הראשונה והאמיתית. הפעם הראשונה שהרגשתי דאגה, אכפתיות, נאהב. המבט בעיניים שאומר הכל, אתם יודעים על מה אני מדבר. הרצון לתת הכל אחד לשניה, לגרום אושר לשנינו, להפתיע, לנסות דברים חדשים... זו הייתה האהבה הראשונה האמיתית של שנינו. היא קטנה ממני בדיוק בשנה, שובת לב עם מבט של נסיכה וחיוך שלא מרפה מהזיכרון.
בילינו כל הזמן ביחד, עם חברים, משפחה, אחרי ולפני העבודה, היה לי הכי טוב בעולם. העברנו את השיחרור ביחד, את הקורס משתחררים... ותמיד תמכנו לאורך כל הדרך.

"כמה שאני אוהבת אותך" משפט שלא מרפה ממני.. משפט שליווה אותי בבוקר ובלילה, "אתה הכי מדהים ומיוחד בעולם" הידהדו בראשי כל יום מפיה.
הקרבה למשפחה שלה הייתה מיוחדת, וגם למשפחה שלי.
באמת, נתתי את כל כולי וגם היא נתנה המון מעצמה. "קשר מיוחד" החבר'ה שלי והחברות שלה נהגו לומר.

היא השתחררה קצת לפניי, ישבה בבית וחיפשה עבודה ולא מצאה, עד שיצאתי איתה ביחד לחפש בשבילה עבודה וכך מצאה. תמיד דחפתי אותה למעלה שתגשים את שאיפותייה. "מה הייתי עושה בלעדייך".
אני השתחררתי, מצאתי עבודה שרציתי זמן רב, וכך ניכנסנו לשיגרה שאיפשרה לנו פחות להיות ביחד, אבל תמיד השתדלנו להיות כמה שיותר ביחד. ועדיין, היה לנו הכי טוב בעולם. כל לילה ישנים מחובקים, קמים ביחד, הולכים לעבודה, חוזרים ויוצאים עם חברים.. ואז שוב חוזרים לישון מחובקים. נכון, לאט לאט השיגרה חנקה, חזרנו עייפים מהעבודה, פחות יצאנו, פחות דיברנו, אבל עדיין ניפגשנו כל יום ואמרנו אחד לשניה כמה אנחנו אוהבים.

יום בהיר אחד, אחרי שהיינו כל הסופ"ש ביחד, כשהיא בוכה בכי חזק מאד, היא אומרת לי "אני לא יודעת מה יש לי, אני רוצה שניפרד" למה? שאלתי, אבל היא לא ענתה ורק המשיכה לבכות. ניסיתי להילחם עליה, היא אמרה שהיא מצטערת, לבסוף הלכתי והיא צעקה בדמעות. אמא שלה בדיוק נכנסה בדלת וראתה את הדמעות בעיניי ולא האמינה.
יום למחורת היא ממשיכה לבכות, אבל אומרת שהיא מצטערת ושאני חייב לעבור הלאה. עדיין לא הבנתי, לבסוף היא אמרה שהיא כבר לא מרגישה שהיא אוהבת אותי. הלב שלי נישבר לרסיסים, הרגשתי כאילו היא לקחה את הלב שלי וזרקה אותו על הריצפה. שהיא וותרה עליי פתאום בלי לנסות להילחם עליי. המשכנו לדבר כמה ימים, התקשרתי אליה, אמרתי לה שאני חייב לשמוע את הקול שלה.. היא אמרה שדי, ניגמר. בכיתי כמו ילד. הרגשתי מסכן, חסר אונים. בחיים לא הרגשתי שבור כמו שהייתי. הייתי בן אדם עם ביטחון עצמי בשמיים, חברים שלי אמרו לי שאני מתנהג כמו סמרטוט, "השתגעת? בגלל בחורה? אתה השתחררת מיחידה מובחרת, תפסת כל לילה מחבלים, עברת כל כך הרבה בשירות שלך בלי להישבר, מה קרה לך פתאום?"
אף פעם לא "תפסתי" מעצמי, תמיד חשבתי שאני בחור ממוצע. "אתם צודקים" ניסיתי לשכנע את עצמי. "זה יעבור". וכך עברו להם שבוע, שבועיים, שלוש, חודש.. בלי להתקשר אליה אחרי שרדפתי אחריה ובכיתי כמו ילד. הרגשתי שהמצב באמת משתפר, אני יוצא, מבלה.. ופתאום היא מתקשרת בלילה, שואלת לשלומי, אומרת שהיא גלשה לי בפרופיל בפייסבוק, אבל שהיא אטומה רגשית, שום דבר לא מרגש אותה כבר בחיים. היא הייתה נשמעת לי כבר כמו ילדה, מה אנחנו בסרט דרמה? למה לעשות מהחיים כזאת תרכובת?
"אתה עדיין אוהב אותי?" כן, עדיין. "היית בזמן הזה עם בנות אחרות?" לא, עניתי. שיקרתי. אמרתי לה שהתגברתי, שאני אחריי זה, שאני מרגיש מעולה. היא לא ציפתה לתשובות האלה, עד עכשיו היא שמעה: "אני אוהב אותך, מתגעגע, את חסרה לי".
ניתקנו את השיחה לאחר שעתיים. ולפני כמה ימים היא שלחה הודעה ושאלה אם הייתי ברחוב שלה, חשבה שראתה אותי. עניתי לה שלא, שכניראה זה היה מישהו אחר. כאן ניגמר בינתיים הסיפור שלי, שהחל לפני שנה. כן, אני מרגיש חזק יותר, מחושל יותר, עברתי שיברון לב ראשון. למדתי והתפתחתי מזה. הייתי שבור, סמרטוט, לא אכלתי, חלמתי עליה בלילות, העבודה שלי ניפגעה והביטחון העצמי. אבל עכשיו, שונה לגמרי...
אני עדיין לא שם, אני חושב שאני עדיין אוהב אותה, ויש לי תקווה שהיא תחזור, אפילו שאני לא חושב שזה טוב בשבילי.. אבל אני אעבור את זה, כמו שעברתי כל קושי בעבר.

מה דעתכם? מה הלאה? אשמח לקבל דעות.
שמחתי לשתף אתכם!