צה"ל רומס לי את הנפש

היי. אני בת 19, משרתת בבסיס מאוד איטנסיבי כעבודת פקידות/מחשבים. הנסיעה שלי לבסיס היא שעתיים , יודעת שיש אנשים שמקבלים הרבה יותר גרוע אבל אני כבר לא מסוגלת לשתוק..
אני מתה ללכת כל פעם לקבן ולסיים את זה פשוט לסיים את כל מה שאני עוברת ואני אומרת לעצמי כל פעם שזה לא שווה את זה... שזה סהכ שנתיים
לא חשבתי שכבר אחרי חצי שנה בצהל אני אתייאש.
אני רקדנית , כל החיים שלי זה לרקוד ואני לא יכולה בלי זה, הימים שאני רוקדת בהם הצטמצמו מ6 ימים בשבוע ( מה שהייתי רגילה לפני צבא) ליום בשבוע, לפעמים בכלל ולא. בנוסף אני מנסה לעבוד והשעות שאני יוצאת מהבסיס לא מאפשרות לי לעבוד למרות האישור עבודה שקיבלתי (שהמפקדת בשמחה חתמה לי עליהם, רק לא אמרה שהיא לא תתן לי בכלל לצאת)
אני מאבדת את זה כבר , בנוסף להכל אני חייבת לעשות בין 1 ל2 לילות בבסיס פלוס שבת בחודש ולפעמים 2, מה שמקשה עלי עוד יותר לעבוד ולרקוד.
אני כותבת את זה כאן וזה נשמע כל כך מפונק ולא נשמע אמיתי אבל אני באמת סובלת, דברים שקשה לי לתאר, המפקדת לא מאפשרת לצאת ולפעמים בלילות שלה היא מחליטה לצאת בשעת היציאה שלנו ( ואני ושאר החברים מהמשרד חייבים להשאר כדי לאייש למצב כוננות) ככה ששעת היציאה נדחת בעוד שעה שעתיים.. ואם קבעתי עבודה- מבטלת.
אני רוצה קבן אבל מפחדת לבקש מהמפקדת למקרה שהיא עוד יותר תהרוס לי ותשחרר אותי בשעות יותר מאוחרות.. אני רוצה לתרום ואני רוצה לשרת אבל לא ככה, רע לי, למה כל לילה אני צריכה לבכות? למה כל לילה אני מגיעה למשברים ולא מצליחה להרדם, קמה בבוקר עם עינים נפוחות כי לאף אחד לא אכפת ממני.
בנוסף גם היו לי בעיות בריאותיות ובגלל ״צורכי הצבא״ נאלצתי לוותר תורים שלי לרופאת נשים כמה פעמים. עברתי לפני הצבא מלא משברים נפשיים. חשבתי שעם הצבא אולי זה יעבור, אני רציתי בכלל להיות רקדנית מקצועית ולא התקבלתי לבית ספר למחול שניסיתי להתקבל אליו וזה שבר אותי נפשית, ורציתי לפחות בצבא לעשות משהו שאני ארגיש שאני עושה את הטוב ביותר עד הסוף וארגיש סיפוק.. אבל לא.. אני חיה בסבל אחד ענק
אני ממש ממש מקווה שמישהו יפנה אלי או יתן לי את המייל שלו במקרה שהוא עבר סיפור כמו שלי אני חייבת עזרה וייעוץ...