נשואה+4 לאיש קבע. זה כאילו ביחד אבל מאוד לבד. עשיתי גם טעויות. מודה. אבל מה עושים עכשיו כדי להציל?

אני נשואה 13 שנה לאיש קבע. מדגישה שלא ידעתי מה זה צבא לפני-כן (עשיתי שירות לאומי בבי"ח), אז לא ידעתי מה מצפה לי לאלו שאולי ישאלו אחר כך: "אבל ידעת מה מצפה לך?" אז זהו שלא. ויתרתי על קריירה בתחום המחשבים לטובת הילדים והבית ועבדתי לסירוגין בין ההריונות והלידות כשכירה בתחומים שונים לצד גידול הילדים וניהול הבית לתפארת ללא עוררין. בשנתיים האחרונות החלטתי לפתח את עצמי כעצמאית. בתמיכת בעלי יש לציין, כי היה לי כבר קשה להתנצל על מחלות הילדים וגם כדי להשתלט על כל הלוגיסטיקה של ניהול הבית לבד.
המהלך הזה גרם לי להתפתח אישית וגם "פתח" לי את העיניים.
בעלי מאז ומתמיד היה מופנם ושקט, לא מדבר הרבה, לא יודע להראות רגשות ולטפח אותי באהבה. אבל חייתי עם זה לאורך השנים עם הרבה בכי ודמעות ושיכנעתי את עצמי שככה הוא ואי אפשר לשנות אותו. ובכלל הוא בחר בי מכולן אז ברור שאני מיוחדת לא??
אנחנו גרים ליד ההורים שלו והם עוזרים בהחלט אבל הקירבה הביאה לערעור היחסים בינינו (אבל עדיין יש כבוד הדדי ונימוס) וזה גם משפיע על בעלי שלא יודע לקבל את המצב או לגשר בינינו.
בנוסף חייבת גילוי נאות, שכדי לפצות את עצמי ואת החסך הריגשי, אבל לא רק, אלא גם כי אני מאוד אוהבת כמו כל הנשים... ביזבזתי המון כסף על בגדים,תכשיטים וכו' ובאמת בקטע הכלכלי היה לי טוב אז זה התקזז אחד מול השני בסך הכל. אבל היציאה לעצמאות הובילה להשקעה כספית לא קטנה ולהוצאות מרובות כעסק עצמאי שבונה את עצמו. ושוב אני מודה המשכתי לבזבז בחוסר אחריות. אני מבינה את זה כעת.
ונחזור רגע למהלך השנתיים האחרונות. התחלתי להבין שאין לי שום שיתוף פעולה עם בעלי בשום תחום. הוא מתנהל כבר שנים כמו רווק לבד במסגרת הצבאית ובא לבקר פעם או פעמיים בשבוע לאורך כל השנים הללו. אף פעם לא אמר לי מילת טובה והערכה על כל ההתמודדות הלא פשוטה שלי עם הכל.עם הבדידות. עם הריצות. מי שיש לו 4 ילדים בוודאי מבין במה זה כרוך.
בקיצור הזוגיות רפפה.הרגשתי ברורה מאליו. הוא יכול לבוא וללכת מתי שהוא רוצה/יכול והבית ימשיך להתקיים בזכותי.
אני דרשתי טיפול זוגי במשך חודשים והוא לא הסכים וזה גרר סיטואציות לא נעימות. שתיקה מצידו במשך שבועות. לא רצה לגעת בי. כשהיה מגיע היה משחק שעות בלילה בפלייסטיישן עד ששברתי לו אותו באקט אלים של חוסר אונים. ואז הוא הסכים ללכת לטיפול. הטיפול התחיל בצורה מבטיחה אבל נפלנו על מטפלת לא אמינה שברגע שבירה שלנו לא המשיכה לדחוף אותנו להמשיך ולהגיע. לקחה את הכסף וזהו. ואז המצב המשיך להידרדר. עד שעירבנו את ההורים ואז הוא החליט לספר שקרים כדי להוציא את עצמו בסדר לפניהם. וזה נורא פגע וגרם לי לאבד בו אמון לחלוטין ואני לא מסוגלת לדבר איתו מילה.
חלק מהאמת לגביי אני אימפולסיבית בתגובות שלי. חריפה מאוד בדיבור לעומתו. וגם מציקה ופוגעת בו אבל רק בתגובה לפגיעה מצידו.
אבל עם זאת נתתי מעצמי ואת כל כולי 400% ואני מרגישה שמגיעה לי יותר אהבה.רגש. מילה טובה. וזה בעצם מה שביקשתי מההתחלה.
המצב הכלכלי שלנו על הפנים גם באשמתי. וכרגע הוא מתרכז רק בפן הזה.וזה מה שמעניין אותו. הוא פתח חשבון נפרד לעצמו לשם הוא מעביר את המשכורת שלו. וביקש שגם אני אפתח חשבון משלי. והחשבון המשותף ייסגר לאט הוא לא רוצה לקחת הלוואה ולהבריא את החשבון ביחד.למרות שאני מוכנה להתחייב לא לבזבז ולהשתפר.
אין לי שום חסכונות הכל פדיתי במהלך השנים לחשבון המשותף. כעצמאית אין לי שום וודאות בסכום קבוע חודשי שאני יכולה להסתמך עליו והבנק לא רוצה לתת לי הלוואה ללא ערבותו. והוא רוצה שאני אשים את מה שאני מרוויחה וגם אשלם חלק מההוצאות שזה כרגע לא מעשי כי אין לי מאיפה להתחיל.
אני מרגישה שהוא זרק אותי לכלבים. אין לי שום ביטחון יותר. ומבחינתי אני מרגישה שזה ההתחלה של הסוף.כי אין כבר כלום משותף בינינו מלבד הילדים והוא גם לא מנסה לשקם את הרגש והאהבה. הוא אומר שהוא לא מסוגל להביע רגש במצב כלכלי שכזה.
מה לעשות?
אני שוקלת ברצינות גמורה להתגרש.
תודה לכל מי שטרח וקרא עד לכאן.