שנינו יודעים שאנחנו צריכים להיפרד, ובכל זאת לא עושים זאת. איך אפשר להפסיק את העינוי המתמשך? והאם כדאי לפרק את הקשר?

שלום לכולם.
זה הולך להיות קצת ארוך, אני מודה לכל מי שטורח לקרוא ולעזור.

בן הזוג שלי ואני נמצאים בזוגיות כמעט שנה.
הוא בן אדם מדהים שתמיד מנסה להיות חיובי, וכך הייתי גם אני לפני שהכרנו. ברור לשנינו שהחיים שלנו היו טובים ואיכותיים הרבה יותר לפני שהתחלנו להיות ביחד... החודשים הראשונים היו מופלאים, אבל רצף טעויות קטנות שהוא עשה במהלך הדרך התחילו להעיק והתחלנו לריב יותר ויותר מיום ליום.
יש לציין שלפניו היה לי בן זוג 3 שנים, בעוד שאני החברה הראשונה שלו.. אני מלמדת אותו הכל, וזה מעייף.
הייתי צריכה להסביר לו כל פעם מחדש אץ הקודים המוסריים של זוגיות שהם הדברים המובנים מאליהם (מה ההבדל בין דיבור ידידותי לבין פלרטוט, לחסוך ממני פרטים לא רלוונטיים על בחורות מהעבר, לא ליצור קשר עם הבחורה האחרונה שהוא היה איתה בקטע רומנטי כי ברור שהיא עוד מעוניינת בו, להגן עלי כשאחת הידידות שלו מדברת אלי לא יפה) וזה רק על קצה המזלג .. כל שבוע, כל יום, נאלצתי להתמודד עם דברים חדשים שפגעו בי ולהסביר למה, איך, כמה.
הקשר שלנו התדרדר בצורה דרסטית.
אני הראשונה שלו בסקס. ובהתחלה התרגשתי ושמחתי כל כך, אבל.. אני מבינה שזה קשה להיות הפרטנרית עם הניסיון... הכל מרגיש מגושם ולא נעים כשאני מנסה לחדש איתו תנוחות, או לשלב דיבור סקסי או לפחות לפלפל את העניינים קצת! נראה שהוא מרגיש מאוד בנוח בתנוחות המקובעות שלו שזה- אני מביאה לו ביד, חדירה בכפיות, ואולי לעתים נדירות אני עליו.
אנחנו שוכבים בממוצע פעם בשבוע . במהלך השבוע הוא גומר כמעט כל יום (בין אם זה עבודת יד שלי או עבודת יד שלו מול פורנו-שעל זה אנחנו רבים באופן מתמיד והוא כבר התחיל לשקר לי לגבי הצפיות)
אני לא גומרת. גמרתי בהתחלה המון וזה היה מדהים.. היום הוא לא עושה כלום עבורי. לא מתקרב לאיזור האיבר שלי. רק נוגע בחזה ומלקק את הפטמות אבל לא מעבר לזה.
בחדירה אני לא גומרת ואני לא מספיקה לענג את עצמי תוך כדי כי הוא כבר גומר ומסיימים.
אני לא מאוננת מול פורנו ולכן יוצא שאני פשוט לא מסופקת מינית. אנחנו אמורים להיות בגיל הכי פורה ומלא תשוקה וחרמנות, ואני מרגישה שאני בנישואים כבר 40 שנה ונגמרה התשוקה.
אני מנסה ליזום נשיקות צרפתיות , ארוכות, כיפיות, וכל מה שאני מקבלת ממנו זה נשיקות קטנות קצרות ודחייה של השפתיים שלי.
גם לי יש מגרעות ואני מודה שמאז שהקשר התדרדר אני נהפכתי לבלתי נסבלת, כל הזמן עצובה ומתוסכלת ועצבנית.. אבל איך אני לא אהיה כשזה ברור כשמש שאני נמצאת במערכת יחסים כושלת?
כל פעם שעולה דיבור על פרידה שנינו מסכימים שזה הדבר הנכון לעשות, כי למרות ששנינו אוהבים ויש לנו רצונות משותפים ותכניות לעתיד, אנחנו מבינים שאנחנו עושים רע. שנינו ממורמרים ומתוסכלים... אבל לא מצליחים להיפרד. אנחנו מדמיינים את הבוקר שאחרי, לא להתעורר ביחד, לא לאכול ביחד, לראות תכניות אהובות ביחד, להתחבק במיטה.. לתכנן חיים משותפים.. וזה שובר לנו את הלב לחשוב שכל זה לא יהיה. אנחנו מתחילים לבכות ואז מתחבקים ומבטיחים שיותר לא רבים, ועושים מאמצים, ושוכחים מכל הרע..
אבל אני חושבת שהגענו למצב של מערובלת, הכל חוזר על עצמו, ולמרות שקצת טוב לנו, רוב הזמן רע לנו.. בעיקר לי. לי רע מאוד...

אמרתי לכם שזה ארוך, מתנצלת.
להמשיך או להיפרד? מה אפשר לעשות? האם יש תקווה לזוגיות כזו?