ללא זוגיות כבר 8 שנים ולא מצליח לצאת מזה

שלום לכולם

אני בבעיה, ולא משנה איך אני ניגש אליה אני לא מצליח לפתור אותה

לפני הצבא הייתי פעיל מאוד מבחינה מינית והייתה לי את מנת חלקי עם חברות. בתקופת הצבא הייתה לי את החברה הרצינית הראשונה (והיחידה) לתקופה של שנה ו8 חודשים. לאחר מכן היו עוד כמה בודדות, אך אף אחת לא נשארה יותר מחודש חודשיים. מאז ועד עתה, אני לא מצליח להביא את עצמי ליצור או ליזום קשר עם בחורה חדשה. יש לי בראש כל כך הרבה תפיסות לגביי מה נשים רוצות ואיך צריך לגשת אליהן שלפעמים אני ממש מיואש מהנושא. בנוסף רוב החברים שלי דיי מנוסים בתחום ויודעים בדיוק כיצד לתמרן את בנות הצד השני כדי ליצור קשר או מערכת יחסים.
אני לצערי לא טוב בתמרונים, ואף לא אוהב לעשות אותם. עם השנים פיתחתי גישה של כנות וניסיון ליצור קשרים אמיתיים, מבלי לשים מסכות או לנסות להרשים. מיותר לציין כי זה ממש לא נחל הצלחה.
בשנים האחרונות התפתח אצלי ממש כעס ותסכול כבד כלפיי בנות המין השני, במיוחד לאחר שראיתי מיד ראשונה כיצד נשים מסונוורות ע"י גברים הידועים בתור "שחקנים", ומבטלות בשישים אנשים המחפשים ליצור קשר אמיתי. אמרתי לעצמי במשך הרבה זמן כי עליי לדבוק בדרכי ולהמשיך להאמין כי כך אמצא מישהי המתאימה לי, החולקת את דעותיי, ושיהיה בקודקודה מספיק כדי לראות אותי כפי שאני בלי מסכות או זיופים.
אך לצערי זה פשוט לא קורה.
אני פוסל מראש אתרי הכרויות או דרכי שידוך מלאכותיים למיניהם. אולי זה מטופש, אבל אני רומנטיקן מהדור הישן ומאמין כי היכרות בין אנשים צריכה להיות טבעית ולא מאולצת. מעבר לכך, אני נרעד למחשבה שכשהילד (או הילדה) שלי ישאלו אותי איפה פגשתי את אימא כל מה שיהיה לי לומר להם זה ג'יי-דייט.

התסכול שלי כלפיי נשים נובע בעיקר מאופן ההתנהגות שלהן (וכאן אולי אני הולך לאבד את אהדת הקהל..). נתחיל בעובדה שנשים רוצות שיתייחסו אליהן כבני אדם, אך לרוב בוחרות להגדיש מאפיינים פיזיים מסוימים, בין אם זה מחשוף נדיב או מיני קצרצר. זה יכול להיות אפילו שמלה צמודה מאוד מגרה. העובדה היא שהן משדרות ויזואלית משהו אחד, כאשר הן מצפות לקבל משהו אחר.
נמשיך עם העובדה שדרוש הרבה מאמץ בשיחה כדי להרשים אותן. צריך להצחיק אותן, לשעשע אותן, לגרום להן לשכוח מעצמן, ולגרום להן להבין שאתה מה שהן חיפשו כל הזמן הזה. בתור בחור צנוע, עם חוש הומור ממוצע ולפעמים קצת אקצטנרי, אחד שבמקום להתעלם מדברים דווקא בוחר להדגיש אותם ולא רואה את עצמו בתור משהו מיוחד, אפשר להבין שהדיספוזיציה שלי ממש נוראית.

לסיכום, המלכוד שלי הוא אישי, ואין לי ספק שאני הוא חלק גדול מהבעיה, אבל ראיתי והכרתי אנשים שהמצב שלהם יותר גרוע ממני, שבסופו של דבר מצאו להם בת זוג לחיים וכיום הם נשואים באושר, חלקם כבר עם ילדים. ככל שאני מעמיק בעניין, כך התסכול שלי ממנו גובר. דיברתי על הנושא עם כל כך הרבה אנשים, שאני כבר באמת מאמין שאין מה לחדש לי בתחום. השאלה שאני מעלה כאן נובעת יותר מייאוש מאשר כל דבר אחר.

אז איך אני יוצא מזה?