הלך נורא בצו ראשון, פוחדת מעתיד רע!

*זאת הולכת להיות חפירה ממש גדולה, אבל אני חייבת שתעזרו לי כי זה הולך להשפיע על העתיד שלי!*

ביום יום אני ילדה אינטילגנטית, מצחיקה, אני אוהבת ידע, אני תמיד מנסה לדעת יותר ויותר, ביישנית עם אופי אוב, ואלגנטית שיודעת לדבר. אבל לא הצלחתי לבטא את זה ב כ ל ל בצו הראשון!
בהתחלה הכל היה טוב ויפה, התחנה הראשונה שהייתי בה הייתה הבדיקה הרפואית שבה קיבלתי פרופיל 97,
התחנה השנייה- אימות הנתונים, שבה הלך לי ממש ממש ממש גרוע.
בהתחלה סיפרתי לו על היחידות שאני עושה (שהם דווקא נתונים טובים), ואז התחיל כל הבלאגן.
הכל התחיל כשהייתי צריכה להתקשר לאמא שלי לבקש ממנה את המספר של הבית, לאמא שלי יש בעיה להביא לסתם אנשים את המספר גם כשזה הפריקינג צבא!
התקשרתי מהפלאפון של המראיין אליה (אין לי שיחות), שאלתי אותה מה המספר והיא התחילה לצעוק עליי שהיא לא מביאה! המראיין שמע שאני מתווכחת איתה על זה שתביא את המספר ואז הוא אמר שלא משנה. (דיברתי בטון מעוצבן ואולי אפילו שמעו אותה כי היא צעקה.)
מפה התחלתי לדבר איתו בכבדות ״ובאמוציונליות״.
ואז המראיין ביקש את הכתובת של אבא שלי,
ההורים שלי גרושים וסוג של ניתקתי את הקשר מאבא שלי (אבל מתוך פחד אמרתי לו שלפעמים אני נפגשת איתו)- אמרתי שהוא גר בעיר טבריה עם חברה שלו (בכללי אין לו בית ושם בינתיים הוא גר) ואז המראיין אמר להתקשר לשאול מה הכתובת המדוייקת, התקשרתי ופתאום אבא שלי (שהוא שקרן אפשר לומר כמעט פתולוג) אמר שהוא גר בכתובת הישנה שלנו בעיר *אשקלון* שזה בכלל אבל בכלל לא נכון אבל הייתי חייבת לומר את זה כי הוא לא אמר את הכתובת של חברה שלו.
(ותבינו שלפני זה אמרתי למראיין טבריה אז אני פוחדת שהוא חושב שאני שקרנית!!!!)
מפה הלחץ רק גדל יותר ויותר, אני חושבת שאפילו העיניים שלי היו קצת רטובות והקול רעד.
הוא שאל איך המצב החברתי שלי אמרתי שטוב ושיש לי חברות והכל, שיש לי 5 בכללי ואחת ממש טובה אבל שיש דברים אישיים שאני לא אספר לה, כמו על הגירושים.
ואז התחילו השאלות על הגירושים של ההורים.
סיפרתי איך זה השפיע עליי, אמרתי שזה הפך אותי למופנמת מכיתה ד׳ עד ו׳ ושזה השפיע עליי, אבל אחר כך אמרתי שכל זה חיזק אותי והשתנתי מאז. (אבל הרגשתי שאמרתי את כל זה בחוסר ביטחון אז מי יודע אם הוא באמת האמין לי? יש סיכוי שכלפי חוץ לא נראיתי חסרת ביטחון, אני לא בטוחה.)
אחר כך הוא שאל אותי אם הייתי מסתדרת אם מפקד היה צועק עליי/אם הייתי בחדר עם הרבה בנות- עניתי שכן, אמרתי שבהתחלה אולי יהיה לי קשה ואולי אני אתבייש בהתחלה אבל שבכללי אני אסתדר.
אחר כך הוא שאל אותי מה אני ארצה להיות בצבא, עניתי שמודיעין/משהו מדעי/משהו משמעותי וגבוה כי אני לא רוצה לבזבז סתם שנתיים ואז הוא שאל ״את לא תרצי להתגייס לצבא אם לא תהיי במודיעין?״ עניתי שבכלל לא אבל שאני עדיין רוצה משהו משמעותי. (אני פוחדת שהוא רמז לכך שאני לא אקבל משהו טוב!!! כי הוא כאילו ״יודע מראש״ שאין לי סיכוי לזה)
הוא עשה לי מבחן בהבנת הנקרא וגם פה הייתי ממש לחוצה ודיברתי בכבדות, עצרתי אותו כמה פעמים ושאלתי אם אפשר שוב, אבל בסוף הוא אמר (משום מה) שהלך לי מעולה במבחן הזה. (לא יודעת אם הוא סתם אמר כדי להרגיע)
הוא שאל אותי אם הייתי פעם אצל פסיכולוג(לא הייתי)/אם יש בעיות כלכליות (ואין לי מושג אם זה משהו ששואלים כל אחד או שהוא שאל את זה רק בגלל כל מה שסיפרתי לו, אמא שלי היא עקרת בית ואבא שיפוצניק), אם יש לי עבר פלילי, עניתי שהזמינו לי ולאחותי פעם משטרה בגלל צעקות אבל שאין לי תיק או משהו והוא אמר שזה בסדר ולא משנה. אם יש לי/למשפחה בעיה רפואית (עניתי שיש לי 2 אחיות נכות והוא אמר שזה לא משנה כי אני לא סיעודית כלפיהם או משהו כזה), הוא שאל אם יש לי בעיה רפואית התחלתי לגמגם פה ואמרתי ״לי?״ והוא אמר בטון חזק ״כן לך!״.
ולבסוף הוא שאל אותי אם יפריע לי לשרת רחוק מהבית ואמרתי ממש אבל ממש לא. (והוא קצת גיכך כי אמרתי את זה בטון של כאילו ״עדיף לי״)
כמובן שהיו עוד שאלות, חלקן יותר כלליות, היו פעם או פעמיים שהוא צחק איתי, אבל אלה כל השאלות ״שתפסו אותי״. ההרגשה שלי במשך כל האימות הייתה שהפכתי את עצמי לשקרנית בעיניו ולמישהי שיש לה בעיות נפשיות, יצאתי משם בהרגשה רעה. אני לא יודעת אם ככה באמת נראיתי בעיניו אבל אני פוחדת. אני פוחדת שהוא יחשוב שבגלל שזה נראה שיש לי כל כך הרבה בעיות סביב המשפחה ובגלל שאני לחוצה, יתאים לי תפקיד שהוא אמור להתאים לתנאים כאלה. (שהוא לא משהו.)

ועכשיו נעבור לחלק שהוא לא פחות גרוע: המבחנים.
בחשיבה כמותית (חישובים) הלך לי פשוט נ ו ר א, יותר מחצי מהתשובות התחלתי להקליד באקראיות בגלל שהיה לי יותר מדי לחץ עם הזמן ולא רק זה, גם היה לי בלאקאאוט מטורף של כל החומר במתמטיקה, ובדרך כלל יש לי ראש טוב מאוד! בקיצור הלך זוועה!
בהבנת הנקרא גם הלך זוועה, בכללי אני ממש טובה בהבנת הנקרא!!!! אבל זה היה הנושא הראשון שלי במבחן ורק בגלל שלא ידעתי מה הולך לצפות קיבלתי שוק, הלם, ולחץ ופשוט לא הלך לי, גם פה חצי מהתשובות היו סתם ניחושים כי הייתי צריכה לבחור במשהו לפני שהזמן ייגמר!!!!!!!!!
ואז כשכבר התרגלתי למבנה של המבחן הסתדרתי מאוד והלך לי טוב בחשיבה צורנית ובהוראות. (באנלוגיה מילולית גם סבבה)
אני פוחדת שזה לא מספיק ושכל האופציות שלי לתפקידים יהיו עלובים.
אני פוחדת שהדפ״ר והקב״א שלי יהיו גרועים, אני פשוט פוחדת.


בבקשה תרגיעו אותי! המצב באמת כל כך נורא? תגידו אך ורק את האמת.

*ושוב פעם, סליחה על החפירה, אבל זה הולך להיות העתיד שלי למשך שנתיים*