דיכאון, רגשי נחיתות והתלבטות לגבי המשך השירות הצבאי... מה עושים?

אני קצת אובדת עצות..
עברתי חיים טיפה מסובכים ועכשיו כביכול נכנסתי לתקופה רגועה מרוב הבחינות אבל בזמן האחרון ממש רע לי ואני סובלת.
אני כשנה בצבא בתפקיד מאוד אינטנסיבי, קשה מנטלית, מלחיץ ומתסכל.
במהלך תקופה ארוכה עד שנהייתי מקצועית לגמרי ראיתי את התפקיד כמעצים ומפתח אישית אבל הגעתי לשלב שאני כבר טובה מעל הממוצע והתפקיד כבר לא מאתגר אותי, הוא מונוטוני בעיניי ורק מתסכל בגלל התנהלות לקויה של הרבה גופים ואחריות מבצעית מטורפת שבסוף נופלת עליי. עבודה בשעות לא שעות, לילות בלי דקה שינה באופן שחורג פקודות מטכל"יות בהרבה לשם צורך מבצעי, והמון שבתות וחגים.
הדינמיקה השתנתה עם שחרור של חלק מהאנשים והגעה של חדשים והגעתי למצב שלא טוב לי מבחינה חברתית.
גם בבי"ס וגם בצבא הייתי יחסית דומיננטית ואהובה והגעתי למצב שפעם ראשונה אני מרגישה שקטה בטירוף ולא קשורה. לא מדובר בקשיי הסתגלות כי נהניתי בטירוף מבחינה חברתית בבסיס עד השינויים של לפני כ4 חודשים.
מרגישה שגם מהחברים בבית התרחקתי כי עברתי דירה, אני עדיין נוסעת אליהם ונפגשת איתם ושומרת על קשר אבל גם בגלל המרחק שמגביל וגם בגלל שכל אחד בעולם שלו ועם החברים מהצבא נהיה ממש ריחוק, ופתאום התחושות מהצבא משפיעות עליי וגם עם חברים מהבית אני מרגישה שקטה יותר.
באופן כללי יש לי הרבה שריטות מילדות קצת דפוקה ובכללי יש לי כביכול ביטחון עצמי אבל בעצם יש לי הערכה עצמית מאוד נמוכה ורגשי נחיתות מטורפים, ואני בסה"כ בן אדם שנשאב לדיכאונות ממש בקלות כי פשוט קשה לי עם כל מה שדפוק בעולם הזה ואני לוקחת עמוק ללב גם דברים שלא קשורים אליי, ואני נורא רגישה. כלפי חוץ בחיים לא שידרתי את זה ורק נאחזתי בחיי החברה כשהמצב בבית היה רע גם כשלילות שלמים לא הייתי נרדמת ורק בוכה, עם חברים הייתי מאושרת. בזמן האחרון אני מרגישה יותר דכאונית כלפי חוץ ומסתגרת בתוך עצמי שזה משהו שגם קצת זר לי.
חבר שלי ואני שנתיים וחצי ביחד והוא הדבר הכי טוב שיש לי אבל בזמן האחרון אני מרגישה שאני מפילה עליו יותר מדי ומשתפת אותו בדיכאון שלי ומקשה עליו נפשית כי גם לו יש התמודדויות משל עצמו, והוא מרגיש לי הבן אדם היחיד שאני יכולה לשתף ואני מפחדת שזה נהיה לא בריא, שאם פעם הייתי שומרת בבטן ומתמודדת לבד וממשיכה לשדר עסקים כרגיל, היום בגלל שאני מרגישה כזאת אינטימיות ופתיחות אני אולי נותנת לעצמי להישאב וגם משליכה על הקשר עם הדכאונות שלי.
אני מרגישה קצת אובדת עצות, האינטנסיביות של התפקיד לא בדיוק מאפשרת לי לדאוג לעצמי ואני לא יודעת מה לעשות כדי לצאת מזה. אני מרגישה בודדה, מוזרה, נחותה ודכאונית, כשאני עם חברים או חבר שלי אני כן רוצה לצאת אבל פתאום בסביבת הרבה אנשים מקבלת דיכאון כזה של "אני שונה מכולם, כולם כאלה רדודים ומזוייפים ואף אחד לא מבין אותי, אני לא מספיק טובה בשביל אף אחד, הלוואי ולא הייתי אני"
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כשאני מגיעה לבסיס בא לי לבכות. אני לא מסתדרת עם הבנות שאיתן אני עובדת ומרגישה שהן לא אוהבות אותי למרות שאני עושה כ"כ הרבה בשבילן והן לא מעריכות בכלל, וכמובן שזה לא יד רוחצת יד כי מרגיש שאף אחד לא בא לקראתי.. כן יש לי חברים טובים מתפקידים אחרים ביחידה אבל רע לי עם הבנות האלו מאוד..
אני לא יודעת מה לעשות ואני לא יודעת אם לצאת מהתפקיד זה אופציה מבחינתי, כי אני כן רוצה שירות משמעותי וגם לא לוותר לעצמי, למרות שהמחשבה על יומיות מפתה מהרגיל..
מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב הנפשי שלי? יש משהו לעשות עם רגשי הנחיתות שאני נלחמת איתם כל החיים שלי? מה הייתם ממליצים לעשות לגבי השירות הצבאי? מרגישה חסרת אונים כבר..