לוותר ולהמשיך הלאה? איך מתמודדים עם תחושת הפספוס?

אני בת 24 ועדיין לא התמזל מזלי לחוות קשר רציני, וכתוצאה מכך.. כן היו לי הרבה "הרפתקאות" חד פעמיות וקשרים קצרים, חלקם יותר וחלק פחות אבל לא קשרים שהבשילו לממש. לפני כחודשיים הכרתי בחור, וכלמודת ניסיון על עצמי, אני יכולה לדעת מהרגעים הראשונים אם אני אהיה "בתוך" זה או לא, וזה לא קורה לי הרבה.. אבל כן מידי פעם קורה שאני מכירה בחור ואני מרגישה שהוא הבחור בשבילי, וככה זה היה איתו.. מהרגעים הראשונים הרגשתי שהוא עושה לי טוב, ואפילו לא ידעתי להסביר למה, עצם העובדה שאני מחייכת כשאני רואה הודעה ממנו וזה עוד לפני שיצאנו, גרמה לי להבין שמשהו טוב יכול לקרות פה.. ואכן יצאנו והכל התחיל מושלם, הרגשתי דברים שלא הרגשתי לפני כן, קיבלתי יחס פתאום שהיה קצת שונה לי במובן הטוב מהקשרים הקודמים שהיו לי, הרגשתי שזה זה, לגמרי זה, כמובן מבלי להראות את זה יותר מידי (העובדה שלא חוויתי קשר רציני לפני כן וזה כן משהו שאני רוצה אותו, והעובדה שהכרתי מישהו שהרגשתי שמתאים לי כמו כפפה ליד, לא גרמה לי להתנפל על הבחור כאילו הוא תקוותי האחרונה וזה משהו שלדעתי חשוב לציין). לאחר כמה זמן שהכל התנהל כשורה, התחלתי להרגיש שהבחור שם אותי על אש קטנה.. בעיקר בגלל שכמעט ולא התראנו תקופה יחסית ממושכת וזה לא משהו הגיוני בתחילת הקשר. עם זאת הוא לא הפסיק לשלוח הודעות, הקפיד לשלוח כל יום הודעה, לציין שהוא מתגעגע, ומעוניין בקשר הזה. המצב בלבל אותי ולאחר אי אלו התכתבויות ואפילו הזכרת הנושא.. החלטתי שעבר מספיק זמן, והיחס הוא כבר לא יחס ראוי והחלטתי שזה הזמן להגיד שלום לבחור החמוד.. הדבר באמת נעשה לא בהינף יד, אבל הרגשתי שזהו.. (זה גם היה אחרי שקבענו להיפגש.. ובאותו היום שקבענו להיפגש הוא לא דיבר איתי בכלל.. וזאת אחרי שיום יום הוא טרח לשלוח לי הודעה..). לאחר כשבוע חזרנו להיות בקשר אבל מאז הכל השתנה.. הוא כבר לא שלח הודעות בכלל, הכל היה מהצד שלי.. הוא כן היה נחמד.. הוא כן התייחס אבל לא מעבר לנימוס בסיסי, אבל כן הרגשתי שהוא מנסה לבדוק אותי שחזר ושאלהכמעט בכל שיחה, אם ניפגש. בקיצור, לאחר שנפגשנו ולאחר שהבנתי שהבחור לא מעוניין, כי הוא פשוט לא מדבר ולא בדיוק מזיז לו לצאת פוליקטלי קורקט ולעשות דברים כמו שצריך.. החלטתי להרים ידיים, התוצאה היא שאנחנו לא מדברים כרגע ואני ניסיתי לעבור הלאה ולצאת עם בחור אחר..
אבל אני לא יכולה להתעלם מתחושת הפספוס וההחמצה שאני מרגישה, בחור שהיה מעוניין בי והראה את זה מאוד, ולא הרבה זמן אחרי, הכל השתנה, הכל חמק לי מבין האצבעות, היה לי משהו ביד או ככה לפחות הרגשתי, משהו שמאוד מאוד רציתי ואיכשהו זה נעלם לי ואני אפילו לא יודעת למה או איך. הקשר שלנו באמת היה מאוד מאוד קצר ואני גם מופתעת שהצלחתי להגיע לרמות כאלה של "התאהבות" כי אני באמת מרגישה שאני לא יכולה מצוא אף אחד אחר שאני אהנה איתו בדיוק כמו שנהנתי איתו, שאני ארצה באותה המידה.. הבחור הזה גרם לי להיחשף ל"סגנון" אחר שלא הייתי חשופה אליו.. ופתאום כל דבר שהוא לא הוא מרגיש לי שזה לא יכול לעבוד. ההרגשה של הפספוס גורמת לי להרבה יותר תסכול מהרגשה של כישלון.. אם היה מצליח בינינו משהו ואפילו היה נמשך לקשר קצרצר של שלושה חודשים ואח"כ היה מפסיק כי זה פשוט לא מצליח.. לא הייתי מתבאסת כמו שאני מתבאסת עכשיו, שזה נגמר עוד לפני שזה התחיל. אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות משהו.. למרות שכל הסיפורים האלה על הבחורות שנלחמות על הבחור שלא רצה אותן ובסוף הם חיו בעושר ואושר מפתים אותי מאוד.. אני מרגישה שעשיתי מעל ומעבר וכל מי שנוכח בפרטים הקטנים של הסיפור גם יעיד על כך ולכן אזלה ידי מלנסות עוד משהו.. אין לי ברירה אלא לשחרר.. אני מזכירה לעצמי כל הזמן, שלא משנה מה אני אעשה, הבחור היה במצב X ועכשיו הוא במצב Y ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להחזיר אותו לאותו המצב. הוא פשוט לא רוצה ולא מעוניין יותר.. זה כואב וזה קשה להתמודד עם התחושת פספוס בייחוד שלא כל יום אני פוגשת את הבחור שאני מרגישה שאני יכולה להיות איתו, לאהוב אותו ולרצות בקרבתו.. אבל אני לא רואה מוצא אחר. כרגע אני באמת מנסה להתגבר על זה.. אבל אני מודה שהייתי מאוד שמחה ומאושרת לקבל ממנו הודעה.. מה לעשות? איך באמת מתמודדים עם התחושת החמצה הזאת? זה אולי נשמעת שאלה מופרכת אבל כן היא עולה לי בראש, אם אני באמת אמצא עוד מישהו שאני כל כך ארצה, שאהיה איתו בלי התפשרויות?