מיואש מהצבא ומהחיים

אז ככה זה הסיפור שלי ,
התגייסתי באוגוסט לשיריון , לא רציתי להתגייס לקרבי אבל לא רציתי גם לסרב בבקו"ם מתוך אמונה שצריך לתרום לצבא.
החלטתי לתת לזה הזדמנות
אחרי שבועיים ככה המוטיבציה שלי נעלמה ואיתה גם המצב רוח שלי ושמחת החיים...
עם הזמן נכנסתי לדכאון והתקפי חרדה כל הזמן אני בוכה , אין לי חשק לשום דבר : לא לדבר עם אנשים , לא לעשות צחוקים ושטויות או כל דבר אחר.
הרגשתי שאני פשוט זומבי ללא נשמה רק עושה מה שאומרים לו כי פחדתי לקבל עונשים כמו ריתוקים/שבתות/כלא .
שיתפתי את המפקד בחלק מהדברים האלה והוא אמר לי לסיים את הטירונות ובאימון המתקדם אם לא יסתדר אז אני אצא מלוחמה .
סיימתי בקושי את הטירונות וכשהגעתי לאימון המתקדם הייתי בן אדם מפורק לא הייתי מסוגל לתפקד הייתי יושב בחדר ובוכה בלי הפסקה ...
ביקשתי לראות קב"ן בטירונות ומשכו אותי כמעט 3 חודשים...
הגעתי למצב שאני שואל את עצמי בשביל מה אני בכלל קם בבוקר , מי אני בכלל ? האם זה שווה את הסבל שאני עובר ...?
אחרי שראיתי את הקב"ן הוא אמר לי שהכל בסדר איתי והמליץ לי לקחת כדורים נגד דיכאון ולהמשיך בשיחות איתו כמובן שהסכמתי לשיחות.
יצאתי ממנו בן אדם שבור קיוותי שהוא יעזור לי אבל כל הסירובים וכל המריחות עד עכשיו זה הקש ששבר את גב הגמל ..
שיצאנו הבייתה הייתי מרוסק לא זזתי מהמיטה כל השישי שבת (חגגנו לאחי הגדול יומולדת..) ולא הייתי מסוגל להיות שם ...
כמו כל שבוע שלא הייתי מסוגל נפשית להגיע לבסיס החלטתי שאני לא מסוגל לספוג עוד ושאני רק פוגע בעצמי נפשית וגם פיזית (מחשבות אובדניות) הורידו אותי לשטח באותו שבוע והרגשתי שאני מתחרפן.
נשארתי בבית כל המפקדים והמפ שיכנעו אותי לבוא לבסיס ושזה לא הדרך , חזרתי לבסיס אחרי כמה ימי נפקדות כי הובטח לי עונש קל ופגישה עם הקב"ן בנתיים לא ראיתי את הקב"ן פעם נוספת.

לפני הצבא הייתי ספורטאי ואני פצוע ברגליים כך שאני לא מסוגל לעשות כלום כרגע זה גורם לי להיות מאוכזב מעצמי

אין יום שאני לא מקלל את עצמי והמצב המחורבן הזה שנקלעתי אליו
אני מרגיש אבוד במערכת הזאת כל בקשה לעזרה אני מרגיש שאני נתקל בקיר אני לא מסוגל להיות כבר בבסיס הזה ובמערכת הזאת....


אני נואש לעזרה/טיפים כל דבר אפשרי ....