ראו באולטרסאונד שלישיה, בעלי תפס את הראש ואמר בא לי לברוח מפה, איך להתמודד?

אני עוברת תקופה קשה מנשוא. אני ובעלי דתיים ונשואים טריים (כמה חודשים)
כשנכנסתי להריון בעלי מאוד שמח ותמך.
כשהגעתי לעשות אולטרסאונד התברר לנו בהפתעה מוחלטת (או כך רצה ד') שמדובר בשלושה עוברים.
(ראינו שני שקים בשבוע 6, את השלישי גילו רק ב-7.) ב"ה לכולם יש דופק.
הרופא המליץ על דילול עוברים, לדלל עובר אחד, ואמרתי לו שאני לא מסכימה כל עוד העובר תקין ויש דופק.
הוא הסביר לי את הסיכונים של צירים מוקדמים ושיש אפשרות ללדת פגים, והרחיב בעוד כמה סיכונים ואמרתי לו שאני לא מעוניינת לדלל. אני אלד את שלושתם בריאים. (בעזרת ד')
בסקירת עוברים מורחבת התברר שזה שני בנים ובת.
רק שמאז אני מרגישה שאין לי שותף. כשאמרו לנו שיש תאומים, בעלי נלחץ ושאל מה נעשה.
כשהתברר שזה שלושה, הוא פשוט תפס את הראש ואמר בא לי לברוח מכאן. (ועוד הוסיף ואמר לרופא 'אני לא מאמין לך')
התגובה הזאת עד עכשיו לא יוצאת לי מהראש.
הוא לקח את זה באופן מאוד קשה, עד כדי רעידות גלי חום וכמעט התעלף שם. הוא בכלל לא נשאר איתי בבדיקה אלא יצא 'לנשום אוויר'
הוא גם ניסה המון פעמים לשכנע אותי לדלל אחד, בטענה ששלושה זה יותר מידי בשבילו ושהרופא צודק.
אני לא יכולה לעשות אן דן דינו על הילדים שלי ולבחור להרוג אחד.
אבל אני מרגישה מאז שפשוט אין לי כתף תומכת, מאז שגילו שזה שלושה בעלי נהיה מרוחק, אדיש כלפיי, הייתי אומרת אפילו טיפה מדוכדך ועצוב.
הוא כל הזמן אומר איך נסתדר עם שלושה? אנחנו נפשוט רגל כלכלית, איך נקנה הכל כפול שלוש, מי יטפל, מי ידאג, מתי נישן. שהוא לא יוכל תקופה לעבוד.
חמתי ואמא שלי כבר הבטיחו לי שהם יתייצבו אצלי בעזרת ד' במשמרות- כל פעם מישהי אחרת שתעזור.
אני מנסה להסביר לו שהכל בר פתרון, שהוא יעבוד ויישן בצורה רגילה, שתהיה עזרה, אבל אני חושבת שהבעיה שלו היא יותר נפשית.
הוא כל הזמן אומר שהוא לא עיכל את העובדה שהוא יהיה אבא לתינוק אחד, ועכשיו הוא צריך להתמודד עם כמה. אני חושבת שיש לו ממש פוביה מזה.
חמתי אתמול אמרה לי שהוא דיבר איתה ואמר לה שהוא פשוט יקרוס, שהוא לא מסוגל, זה לא קל לגדל שלושה ילדים בבת אחת.
אני מרגישה שבעלי בגד בי והוא כפוי טובה, אני עוברת הריון מאוד קשה, גם נפשית וגם פיזית
ואני מרגישה שאני מתמודדת כמו אם חד הורית או כמו מישהי שמישהו הכניס אותה להריון וברח, כי אין לי שותף, הוא לא מועיל אלא רק מכביד. מתנהג בעצמו כמו תינוק.
אפס תמיכה בתקופה הכי קשה בחיי.
זה גם הריון ראשון, אני לחוצה, הכל חדש לי, קשה לי להשלים עם שינוי הצורה של הגוף, עם המון דברים אחרים והוא לא שם בשבילי.
בכל הזדמנות הוא מחפש לברוח מהבית או לשתף אותי בחששות שלו, ואני כבר לא מסוגלת.
אני לא יודעת אם זה בגלל ההיריון או בגלל מה שהוא עושה לי, אבל התחלתי להסתכל עליו במבט של שנאה. הוא חושב רק על עצמו ולא מתעניין בי בכלל, אומר דברים פוגעים.
מתייחס להריון הזה כאל לא רצוי, כאל חבל שקרה, אולי הוא בכלל מצטער שהוא התחתן איתי, ובטוחה שאם היה מותר הוא גם היה מתפלל על זה שכולם ייפלו ברחם. הוא לא שמח בהריון הזה, הוא מסתובב עם פרצוף חמוץ ועצבני.

היחידים שיודעים מההתנהגות הזו הם המשפחות שלנו.
אני לא פורקת אצל חברות כי לא נעים לי, אנחנו נשואים טריים ולא רוצה שיידעו בינתיים על הבעיות שלנו.
מחפשת מכם עצה איך להתמודד איתו? אם בכלל להתמודד. כרגע יש הרבה שנאה, ולא רוצה להיות לידו. ד' יברך את כולכם בבשורות טובות!