בעלי השטן הפך למלאך אלוהי, האם לסלוח? ואיך בדיוק לשכח את כל הרע?

שלום! ותודה לכל מי שיקרא, ותודה ענקית לכל מי שיתן עיצה. מרגישה אבודה לגמרי.
אז ככה: לפני שנתיים התחתנתי, למזלי אין ילדים. השנה הראשונה היה סיוט מתמשך... בהתחלה לא קלטתי שהוא ניצל אותי, פשוט הייתי שיכורת אהבה. אבל לקח זמן, והבנתי שלא הכל תקין, ובעצם הסיבה היחידה שהוא התחתן איתי זה בגלל שהוא חולה על הגוף שלי, אבל מצד שני ממש לא אוהב את הבן אדם שאני, לא מעריך שום דבר, ולוקח הכל כמובן מאליו.
ברגע שהוא קלט שהוא השיג אותי, והתחתנו הבן אדם החליט לנוח ולהנות מהגוף שלי כמה שיותר, תוך קנאות מטורפת, והוא לא מחויב בשום דבר. אף פעם לא לבשתי חושפני, אבל מבחינתו פתאום כל הבגדים שלי היו זנותיים מדי...
אני ילדה טובה ותמימה, והתחלתי לחשוב אולי הוא צודק, אולי אם אני ישנה את הלבוש שלי, הוא יאהב גם אותי. ידבר איתי ויתייחס אלי. אז החלפתי. הוא אפילו לא העריך כלום. המשיך להתיחס אלי בניכור. לדבר איתי רק בלילה כשעומד לו.
הגענו למצב שהוא היה חוזר ב 12 בלילה הביתה, בגלל משפחה, חברים, טיולים (בלעדיי) ואז אומר שהתגעגע אלי רק כדי שאני יתפשט, ואחרי הסקס נרדם בלי סנטימנטים נוספים, ולמחרת אותו דבר!!!
ואז היה לו טענות על האוכל שלי, ושוב אני הייתי דפוקה וראיתי בו רק טוב, ואמרתי לעצמי אולי אם אני ישתפר באוכל הוא יחזור יותר מוקדם, יהיה לנו זמן לדבר ולחיות כזוג... נהייתי שפית מרב שהתאמצתי בשבילו, עד היום תמיד מבקשים להתארח אצלי , גם המשפחה, וגם חברים... אבל הוא ברב הפעמים אפילו לא טעם ומייד אמר שאמא שלו מבשלת הרבה יותר טוב. אמרתי לו שחבל על האוכל, אבל אני לא רוצה להכריח משהו לאכול משהו שהוא לא אוהב, לכן רק כשהוא רעב, שיגיד לי בדיוק מה בא לו לאכול ואני יכין, גם הניסויים האלה נגמרו גרוע!
הוא היה מדבר עלי, כשאני לידו! ( לא מחמאות!!) ואחרי 5 דקות מבקש סקס בלי בושה.
המשפחה שלו גם התחילה לשנוא אותי, מסתבר שהוא זה שגרם לזה!! אמא שלו אהבה אותי פעם! אפילו מאד! יצא לי לשמוע מאמא שלו משפטים בסגנון" אבי ( שם בדוי)אמר לי שרבתם אתמול, למה זה קרה? אז כבר התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. מי הולך לבכות לאמא על מריבות שביני לבינו?!?!!
פעם הוא השאיר אותי בפתח תקוה, בלי גרוש על התחת, לחזור הביתה לבד!! והיה לו רכב רק הוא העדיף להסיע חברים. כשחזרתי הביתה אחרי שעות של הליכה ברגל, הוא התלונן שהוא מחכה לי שעות בשביל סקס, ולמה לעזאזל לוקח לי כל כך הרבה זמן לחזור הביתה!!!!!!
את היומולדת שלי הוא שכח, את היומולדת שלו הוא לא הרשה לי לחגוג לו, כי הוא מעדיף לחגוג עם חברים על חשבונם. מלא פעמים האשים אותי על נזק שגרם לחברים או משפחה, אבל הוא התפדח להודות שזה הוא אז הוא האשים אותי. ובלילה היה מתנצל שניה אחת, ואומר לי " בטח את מבינה שלא היה לי נעים להודות שאני גרמתי לזה, ולבחורות תמיד סולחים"...
היו עוד ים דברים גרועים, אבל אין לי כח להמשיך לפרט.
באיזה שהוא שלב נפל לי האסימון ופתאום כעסתי עליו, שנאתי אותו, הכל ביחד. בקשתי להתגרש והוא סרב. הציע שנלך לטיפול זוגי. בלית ברירה הסכמתי. עם אולטימטום, שאם המצב לא מתהפך כך שכמה שהיה לי רע, כך יהיה לי טוב, נתיצב ברבנות תוך שבוע מקסימום. הוא הסכים.
והלכנו למטפל טוב במיוחד, שאחרי 2 פגישות עם שתינו ביחד, ביקש שאין לו יותר צורך בי. שאני בסדר גמור, ושרק בעלי ימשיך להגיע לבד. פעם בשבוע בעלי הלך במשך 4 חודשים, וכל פעם חזר אדם טוב יותר.
כיום הוא בעל ממש טוב. מתיחס אלי לא רק לסקס. אני באמת מרגישה שהוא אוהב אותי - את הבן אדם שאני. וזה לא היה לו קל לשכנע.
כשאני חושבת על ההגדרה של גבר מושלם, אני לגמרי מבינה שבעלי כיום אחרי כל השינויים שעשה, הוא עונה על כל הדרישות של גבר מושלם. אבל לגמרי.
וכאן הקונפליקט:
יש בי כל כך הרבה משקעים ממה שהיה. מילים שנאמרו, לעולם לא יצליח לקחת חזרה.
הוא רק יכול לא להגיד את זה שוב. אבל זה כבר פצע אותי. ים החברים שהוא הפריד ביני לבינם, הוא לא יצליח להחזיר לי. את השנה הכי גרועה של חיי, אי אפשר למחוק.
היה לי פעם כל כך הרבה בטחון עצמי, ועכשיו יש לי רבע מזה במקרה הטוב.
הייתי בן אדם שמח ומאושר, והיום אני עדיין מופנמת ועצובה. חברות שלי לא מכירות אותי כבר. אמא שלי לא מזהה את הבחורה הדכאונית שנהייתי.
והכי הזוי בעייני, אף פעם לא גדלתי בחממה. אבא שלי אלים מאד. ואיתו גדלתי. אחיות שלי תמיד קנאו בי שאני הכי יפה, וכל מקום שהלכו, התעניינו בהן כאחיות של... כך שגם הן היו תמיד מתנכלות לי. ( רק לפני שנה אחיות שלי ספרו לי למה שנאו אותי כל- כך. אף פעם לא הבנתי. אבל היום הן בזוגיות, ומרגישות יפות ומעניינות בזכות עצמן, כך שהן הרגישו חופשי לספר לי ולבקש סליחה, הייתי בשוק מהעניין 22 שנה לא שמתי לב לכל זה.) ואחרי כל זה הייתי ילדה שמחה ומאושרת. היה לי טוב. נכון רציתי שאבא שלי לא יהיה אלים, רציתי הרבה דברים, והייתי עוד יותר מאושרת אם זה היה קורה, אבל תמיד הייתי אדם שמח. באמת.
והרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאולי אני אתגרש אפילו שהוא כל - כך טוב אלי, כי מי ששבר לי את הלב לרסיסים מליון פעם, לא ראוי לאהבה שלי לא משנה מה.
אבל מייד אחר כך אני אומרת לעצמי שאם אני יעזוב, אני יפסיד גבר שאוהב אותי באמת. אני בטוחה שאי אפשר לאהוב משהו יותר ממה שהוא אוהב אותי. אני יפסיד גבר שמתאים לי ב ו ל יש לנו תחומי ענין משותפים, ופשוט כיף לנו ביחד!!!!
חשוב לי לציין, שכשהוא נמצא לידי, אני פחות חושבת על לעזוב. כי הוא כל כך טוב אלי.
המחשבות האלה עולות לי לראש בעיקר כשאני לא לידו.
להשאר אם כל הכעסים זאת לא אופציה.
אני חייבת לסלוח או להפרד.
אני רוצה לסלוח להפסיק לכעוס, אבל אני לא מצליחה!!!! ואני באמת אוהבת אותו, כמה שזה הזוי.
איך סולחים? ואם אי אפשר אז איך מפסיקים לאהוב?? בחיים שלי לא אהבתי כך משהו אחר. כל תגובה אני יקרא. תודה