מתוסבך אחרי קטע עם הידידה הכי טובה, ולאיודע מה לעשות

היי, מה שאני עומד לספר פה נשמע תלוש לגמרי, מהסיפורים שלא שומעים הרבה -
לפחות ממה שאני מכיר..
כשהייתי בן 16, בכיתה י', עברתי מהחטיבה לתיכון לבית ספר חדש בעיר.
בתיכון הכרתי מישהי שממש מצאה חן בעיני והתאהבתי בה, מפה לשם הייתי ואני עדיין ממש גרוע בכל מה שקשור לזוגיות, והיא לא ממש רצתה אותי אבל הפכנו לידידים ממש טובים והתחברנו תוך כדי לעוד כמה אנשים והפכנו לקבוצה מצומצמת של חברים שעושים הכל ביחד (אני היא ועוד שלושה חבר'ה). מה שקרה זה שבגלל שהתאהבתי בה התחברתי אליה וקירבתי אותה לחברים שלי וככה בעצם כולם הכירו אותה והפכנו לקבוצה שמסתובבת ביחד..
בתקופה שמאז איפשהו וויתרתי עליה (למרות שבתוכי תמיד רציתי אותה) והיינו פשוט ידידים ממש טובים, איפשהו לפני שנתיים שוב התחלתי להימשך אליה והייתי ממש בטוח שגם היא (היא בחורה מדהימה, כל כך נחמדה שקשה לפענח אותה), גם שם היא לא רצתה - הייתי בדיכאון איזה שבועיים (בצבא) ועברתי גם את זה - המשכנו להיות ידידים טובים..
ככה המצב נמשך, היה לה חבר כמה שנים עד לפני כמה חודשים, ואז התחלנו ממש להתקרב..
היא נדבקה אלי המון, היינו יושבים ורואים סרט 2-3 פעמים בשבוע בלילות, מחזיקים ידיים, הייתה שמה עלי ראש, ובגלל שאני מכיר אותה ויודע שהיא ככה מתנהגת בחופשיות ברגיל אז לא התייחסתי לזה.. עד שיום אחד זה ראינו סרט בבית והגענו למצב ש"נרדמנו" עם הפנים ממש קרוב אחד לשניה, החלטתי שאני חייב לזרום עם זה, אולי הפעם אני באמת מבין נכון והיא רוצה..
הבנתי נכון. היא רצתה, התנשקנו, המשכנו לראות את הסרט, נרדמנו קצת ואז הקפצתי אותה חזרה הביתה..
בימים שאחר כך לא ממש דיברנו על זה, קצת היינו בהלם ממה שקרה פה, אבל בסוף החלטנו לנסות.. רק בינינו, לא בפומבי, לראות איך זה הולך.. (כל זה כמובן קרה בווטסאפ, גם לזה נגיע..)
התקופה הזו הייתה הכי טובה בחיים שלי, באמת, לפחות ממה שאני זוכר אחורה..
דיברנו כל יום כל היום בוואטסאפ, לבבות, קיטשים בטירוף, חלום חיי התגשם אחרי 7 שנים..
התנשקנו המון, המון, עשינו את זה הרבה על יבש, קצת נגיעות אחד בשניה, מגע מיני אבל לא יותר מדי.. כל זה קרה בעיקר בסופ"שים כשהיא הייתה באה אלי לסרט או שהייתי הולך אליה סתם לשבת איתה.. כשהיינו נפגשים מול אנשים שאנחנו לא מכירים ה"שלום" היה נשיקה בפה, וכשזה היה ליד אנשים שאנחנו מכירים אז בלחי.. הכל במחתרת..
השיא היה אחרי שבועיים שהיינו במצב הזה, נשיקות, ובעיקר סקס יבש ומגע מיני ממש מינימלי..
היא יזמה את הכל, באמת שהכל.. אני בן 23, לא התנשקתי בחיים עד הרגע הזה איתה, לא שכבתי עם אף בחורה, יש לי בעיה קשה עם אינטימיות שהיא היחידה שהצליחה לעקוף אותה איכשהו.
ישבנו אצלי, ראינו סרט, כרגיל.. עישנו ג'וינט, באמת שנהינו מהסרט.. ואז נדבקנו שוב אחד לשניה, היא נצמדה אלי ואני אליה.. עשיתי משהו שלא האמנתי שאני אעשה, למרות שזה נשמע טיפשי לגמרי, הורדתי לה את המשקפי ראיה והנחתי על השידה ליד..
באותו רגע התחלנו להתנשק כמו שלא התנשקנו לפני, שוב סקס יבש והמגע הזה.. הכנסנו יד אחת לשניה למכנס, ומפה ידעתי שאני חייב לתפוס את עצמי בידיים ולא להתבייש, ממה אני מתבייש? ממה אני מפחד? הורדתי לה את המכנס, היא זרמה והורידה לי את המכנס, ובקיצור שכבנו, וזה היה הדבר הכי טוב שהיה לי אי פעם, עם הבנאדם שלא האמנתי שזה יקרה.
אם אני מצייר גרף שמתאר את החיים שלי, אז התחלה של החודש וחצי האלה הוא עלה מ20 ל10000 ביום אחד. אבל פה העניינים מתחילים להדרדר,
אותו לילה, זה היה לילה שלם שלא הרפנו בכלל אחד מהשניה, איפשהו בבוקר נרדמנו לשעה והתעוררנו סופית ב2 בצהריים (!!).
היא הרגישה לא בנוח עם זה שהיא אצלי כל הלילה וההורים שלי בבית ולא יודעים עלינו, ואני הרגשתי לא בנוח בשבילה ולא ממש ידעתי מה לעשות עם זה..
פשוט שכבנו במיטה שעתיים עד שקמנו ופשוט "ליוויתי" לדלת בכוונה שנצא מהבית (שוב, כי לא היה נעים לי בשבילה! כל כך רציתי שהיא תישאר..).
יצאנו מהבית והקפצתי אותה הביתה..
הארבעה ימים בערך אחר כך היו רגילים, מדברים כל היום בוואטסאפ, שולחים תמונות סלפי אחד לשניה, קוצי מוצי..
ואז התחלתי להרגיש שהיא מתקררת ומתרחקת.. פתאום מדברים פחות בווטסאפ, נפגשים פחות (היינו נפגשים בעיקר בסופ"שים תמיד, אבל גם זה התחיל להתפספס פה ושם), פתאום כשקובעים היא מבטלת בשניה האחרונה (יכול להיות שאני רואה את זה כהתחמקות כשמצד שני זה הגיוני לגמרי - פתאום אחותה הפילה עליה בייביסיטר, או שהיא נרדמה ולמרות שהיא ביקשה ממני להעיר אותה לא עשיתי את זה)..
מאז הייתי מתוסכל ממש, לא הבנתי מה קורה, למה זה קורה, ניסיתי לקבוע איתה לדבר וכל פעם זה נדחה בגלל משהו ומישהו אחר..
והשבוע ישבנו ודיברנו.
זה היה קשה, אני לא דברן גדול, קשה לי להתבטא, וניסיתי בכל זאת.
לא הצלחתי להגיד לה כל מה שרציתי להגיד, אבל היא יזמה ואמרה 2 דברים עיקריים: היא רואה אותי כידיד ממש ממש טוב וזה קשה לה, והיא לא רוצה קשר כרגע.
הגרף שדיברתי עליו מקודם, שעלה מ20 ל100000, צנח למינוס 100000..
כששאלתי אותה ממתי היא הגיעה להחלטה הזו (יצא לנו להיפגש בתקופה הזו שהרגשתי שהיא קרה מדי פעם, וה"שלום" היה נשיקה בפה, ישבתי אצלה כמה פעמים והחזקנו ידיים, זה מה שתיסבך אותי..), היא אמרה שהשבוע.. אז איפה נעלמו השבועיים אחורה שהרגשתי שהיא קרה? זה משגע אותי.
בקיצור מאז אני מנסה להתרחק, אבל לא יכול. היא עמוק בתוך החיים שלי לא בגלל התקופה הקצרה הזו שהייתה לנו ביחד, אלא בגלל שהיא מעורבבת עם כל החברים שלי וכל היציאות שלי כוללות אותה.
עכשיו היא גם התחילה להתחבר לחבר הכי טוב שלי, או לפחות ככה זה נראה לי (סביר להניח שאני OVER חוקר עכשיו וOVER מקנא אבל זה מקשה עלי ממש).. לא יודע מה לעשות, להתנתק ממנה אני לא יכול - להתנתק מהחבר הזה אני ממש לא יכול ובטח שלא רוצה.
איך אני יוצא מזה? השתגעתי כבר, אני קורא כל היום כל מיני טקסטים על מוטיבציה והערכה עצמית ולא מצליח להרים את המצב רוח.
אני לא אחד שיצא עכשיו ויכיר מישהי ככה בקלות, נמשכתי לאותה בחורה 7 שנים בלי שבכלל היינו ביחד זה משהו לא שפוי..
לא רק זה - אני גם לא בטוח שבאמת ירד לה ממני, אולי אני רק רוצה להאמין שלא ירד לה ממני..
בתקופה הזו שהרגשתי שהיא קרה אלי התחלתי גם להיות קצת קר אליה כי הרגשתי שאני נותן מעצמי כל כך הרבה ומקבל כלום, אולי זה משהו שגרם לה לחשוב שאני בעצמי לא רוצה..

חפרת פה את הנשמה, אולי מישהו יצליח להאיר את עיני :