סיפרתי לאמא שלי על הקשיים בבית ספר לאחר שהלכתי לבית חולים עם התקף חרדה והיפרונטילציה; והיא כעסה עליי

דבר ראשון, אני בדיוק יצאתי מתקופה קשה לפני כמה חודש או שניים (לא זוכרת בדיוק) והמסגרת של בית הספר מאוד לחצה עליי והייתי צריכה קצת חופש.
דבר שני, אני טינאייג'רית, דבר שמאוד מאוד משפיע על צורת ההתבטאות שלי. אז ייתכן ויש כמה דברים שייראו לכם קצת ביזאריים. סליחה מראש ^^

אוקיי בואו נתחיל.
שמי ליאור, אני בת 14 ואני בדיוק יצאתי מתקופת אובדנות.
חשבתי המון על להתאבד כי הרגשתי חסרת ערך. אך עם המון עזרה של פסיכולוגית נאמנה והורים תומכים, יצאתי מזה, אבל לא לגמרי.
הדיכאון התחיל בריב ה200 שלי בערך עם ההורים שלי על בית הספר,
כשאמא שלי אמרה לי שאני ״בושה, עצלנית, חזירה, חוצפנית״ כי הגעתי ישירות לבית ספר חדש והיו לי ציונים...... לא משהו.
בכל אופן זה היה ריב מתוך ריבים רבים שהתבטאו בגידופים וצרחות (אני מאוד פוחדת מזה)
הגעתי למצב שפשוט הרגשתי שמבפנים אני מתפוצצת, וחתכתי את עצמי ברגליים ובידיים.
זה היה בחורף יותר אז הייתי הולכת עם בגדים ארוכים להסתיר את זה, ולא סיפרתי לפסיכולוגית שלי ממש כי הייתי בטוחה שאצליח להתמודד עם זה.. אבל זה לא קרה..
ההורים שלי המשיכו לריב איתי וכל פעם הוסיפו עוד שמן למדורת הרגשות הבוערת שלי.
בריב אחד פשוט נשברתי והתחלתי לבכות, והם לא הבינו מה לא בסדר איתי, הראיתי להם את החתכים והם היו בהלם. אמא שלי הייתי הפרטנרית שלי מאז, לאורך כל הדרך, היא הייתה מדהימה..
היא תמכה בי, היא הקשיבה לי, היא התעניינה והקלה עליי קצת.
אחת המסגרות שהוסיפו ללחץ הנפשי שלי היא ללא ספק בית הספר. זה נוראי. אני בבית ספר מיוחד למצטיינים או משהו כזה, אבל זה כמו ריצת מרתון על הליכון במהירות של 10.
זה קשה. יש המון המון המון משימות, המון מבחנים, שיעורים, וכו.
לאחרונה כשהרגשתי שהלחץ מעיק עליי, החלטתי להקל על עצמי. ויתרתי על מבחן אחד, עשיתי פחות שיעורי בית, והייתי מודעת לתוצאות. רציתי קצת שקט נפשי, קצת רוגע. יצאתי מתקופה קשה, אני בלחץ אטומי בבית ספר בלי קשר לדיכאון לא דיכאון.
היום אמא שלי יצאה זועמת מהבית על משהו, והיא התקשרה אליי
״את לא יוצאת מחר לבלות״
(זה בילוי שארגנתי עם חברים בתל אביב כבר שבועיים)
״למה?״
״כי את לא לומדת״
עכשיו, היא יודעת שקשה לי. אני מדברת עם מומחים, תקשורת וכו ומנסה לארגן מהפך בחינוך ובדרך בה הוא מועבר, שהיא כבר לא פרקטית, והיא יודעת כמה קשה לי והיא תמיד אמרה לי ״את צודקת באמת הגיע הזמן לשנות.. אני לצידך לאורך כל הדרך״
והרגשתי שמחה
הרגשתי שהיא לצידי, והיא לא מחפשת לריב איתי, הרגשתי שסוף סוף אמא שלי מבינה אותי, אבל לא.

היא אמרה לי משפט ששבר אותי
״תבחרי, את יכולה להיות מנהיגה ולהוביל, או להיות זאתי שמשתרכת מאחור ו*לא ייצא ממנה כלום*״

הסברתי לה שקשה לי, אובחנתי גם עם ADD (הפרעת קשב וריכוז) אז היא אמרה לי
״את לא הראשונה שקשה לה! מה זה הפינוק הזה?? היו מיליארדי ילדים שעברו את המערכת הזאתי! תתמודדי!״
עכשיו,
זה היה בצעקות תוך כדי שהיא נוסעת באוטו ואבא שלי מצדד בה מהצד, אני הרגשתי מותקפת. ממש מותקפת, ואמרתי כמה דברים שאולי עדיף שלא להגיד כמו
״זה נשמע כאילו אתם מחפשים לריב!״
אבא: תתייחסי לזה כאילו זאת העבודה שלך
״לפחות על עבודה הייתי מקבלת כסף״
ושניהם כעסו עליי ואמא שלי אמרה לי לבחור, או להיות בבית הספר הנוכחי שלי, שטוב לי סוף סוף, עם חברים טובים שנמצאים לצידי, עם סביבה נעימה ולא מלחיצה, אבל הלימודים קשים ועמוסים (ועליי להיות מצטיינת)
או לעבור לבית הספר הקודם שלי ששם הכו אותי וקיללו אותי, החרימו אותי, והשפיעו לא מעט על הדיכאון שהגיע אחר כך, כי הדברים שהם אמרו הדהדו לי בראש לשנים רבות אחר כך, ושלא אשקיע כלום ״כמו שאני עושה עכשיו״
ושאשב ואלמד עם כל ה״אקסטרניים המעפנים״ שלא יצא מהם כלום.
לאחר השיחה הזאת התעצבנתי והתחלתי עם התקף חרדה, כזה שלא היה לי הרבה זמן, כי היה לי סוף סוף קצת שקט נפשי, ורציתי להיות לבד, אבל אבא שלי התעקש לדבר איתי.
בסוף פשוט איבדתי עשתונות וצעקתי עליו
״אני לא מסוגלת קשה לי! קשה לי לקום בבוקר וללכת לבית הספר ולפגוש אנשים ולעשות שיעורי בית! אני רק רוצה להתעורר ולא לקום מהמיטה בכלל!! אני לא מסוגלת!!״ והתחלתי לבכות, ומשם ההתקף החמיר.
התחלתי בהיפרונטילציה בלתי נשלטת, נשמתי בכבדות עם קושי בנשימה, הראש שלי הסתובב, בכיתי, לא הייתי מסוגלת לדבר או ללכת לבד, איבדתי תחושה ברגליים ובידיים, ואבא שלי החליט לנסוע לבית החולים, שם עזרו לי להירגע. כמה דקות לאחר שחזרתי לנשום באופן סדיר התקשרנו לאמא שלי.
מה הייתה השאלה שלה?
״למה את כזאת דרמטית? הדור שלנו גם היה בבית הספר ואף ילד לא הלך למיון בגלל זה.״
אני חשבתי שהיא הבינה מה עובר עליי, שקשה לי,
אבל אחרי משפט כזה?
ועוד שנלחמתי על לנשום באופן סדיר?
זה משפט שאומרים?
כעסתי עלייה ועניתי לה משהו ציני בנוסח
״ברור שתכננתי לעשות את זה בשביל תשומת לב״
היא פשוט אמרה
״נו תעבירי את אבא.״
כשחזרנו הביתה היא המשיכה לכעוס עליי וציטטתי לה את המשפט שהיא אמרה לי
״את יכולה לבחור להנהיג וללכת קדימה או להיות זאתי שתשתרך מאחור ולא תצליח בחיים״
והיא כ ע ס ה
״אני לא אמרתי משהו כזה! את מנסה להוציא אותי רעה!!״
אני נשבעת, היא אמרה לי את זה.. אני רק ציטטתי את מה שהיא אמרה לי.
היא שאלה אותי
״עושה לך טוב להוציא אותי רעה??״
ופשוט בכיתי לה
״אמא אני אמרתי לך שקשה לי בבית ספר.. באמת שקשה לי! את אפילו לא שאלת אותי מה קשה לי!! איך את יכולה לעזור לי!! את רק כעסת עליי שאני דרמטית!! קשה לי!״
והיא פשוט ענתה
״דברי עם אבא שלך, אני סיימתי שיחה להיום.״
אני בבת אחת שוב בדיכאון שהייתי.
אם אמא שלי לא מבינה את הרגשות שלי ומזלזלת בי.. מה לעשות??
אני רוצה לנסות לעבור לפנימייה בירושליים לאומניות ומדעים, לגור רחוק מהבית.
אולי לבקש מחברים שייאמצו אותי.
קשה לי
אני לא יכולה...
בבקשה תעזרו לי!