הסתבכתי בעצמי, ביחסים עם משפחה ובזוגיות הלא בריאה

אני נמצאת בזוגיות של ארבע שנים ובתקופה הזו השתנו הרבה דברים. שירתנו בצבא, השתחררנו, התחלנו לעבוד, אני התחלתי ללמוד. אף פעם זה לא היה מושלם, כל הזמן פרט לשנה ראשונה היו ריבים. עכשיו זה נהיה קשה במיוחד, כי גם בשנים האלו נותקו הקשרים שלי עם כל החברים - זו לא הייתה לגמרי בחירתי, כך קרה, אבל אני לא עשיתי אף מאמץ כדי למנוע את זה. אני מבינה הכל.
תחילת הקשר היינו קשורים מאד, והרגשתי הכי מאושרת בעולם ושאפתי לעתיד טוב ביחד. השקעתי בנו כל מה שיכולתי וזה עשה לי טוב על הלב. בילינו את רוב הזמן ביחד, טסנו ביחד, חסכנו ביחד ורק חלמנו על יום שנוכל להיות יותר זמן אחת לצד השני. עם הזמן זה קרה ועברתי לגור יחד איתו הוריו שמאד מצאו חן בעיניי, וזה היה הדדי כי מאד התידדתתי עם אמו. אנחנו התקדמנו הלאה והמשכנו לאהוב אבל כבר התחלתי להרגיש שאנחנו למרות כל הטוב שהיה - היינו מאד שונים זו מזה. אני תמיד ידעתי לחסוך כסף ולהשקיע בטיסות שלנו, נסיעות בארץ או כל דבר אחר. הוא תמיד היה יותר בזבזן, אבל הייתה תקופה שנהיינתי מזה דווקא. הוא היה קונה לי כל מה שהייתי מבקשת, אבל בעצמו אף פעם לא יזם אף מתנה או השקעה. אפילו לימי הולדת הוא קנה מה שחבר טוב שלו אמר. אני הכנתי לו מתנות הכי מושקעות והכי מיוחדות שיכולתי. המתנה האחרונה לא הייתה מיועדת לשום אירוע - סתם הכנתי לו סוג של משחק שולחן מבוסס על דברים שעשינו יחד. על גב כל "קלף" כזה הייתה תמונה שלנו. לקח לי כמה ימים טובים להכין את כל זה, אני זוכרת איך הלכתי עם זה בגשם רק בתקווה שזה לא יהרס. אני יודעת שזה הכי קיצ'י בעולם, אבל אז לא היה לי כסף, אך היה הרבה רצון להביא לו משהו. כשהבאתי לו ראיתי ישר מבט של אכזבה, וכך שמנו את המשחק בארון. כמה פעמים ניסיתי להזרים אותו לראות את כל המשחק במלואו, אך זה לא נעשה אף פעם. כעבור חודש הוא נהרס, פשוט נפל מהארון וחתולה קרעה את כל הקלפים. מצאתי את זה כשהייתי לבד אצלו בבית ופשוט זרקתי הכל. הוא אפילו לא שם לב.
אבל זה סתם שטויות, כי לאחרונה הוא התחיל להפגש עם חברים שלו כל יום. פעם היינו כל הזמן ביחד, אפילו קצת תקועים אחת בשני, ובגלל זה החלטנו לתת זמן חופשי לכל אחד. לי כבר לא נותרו חברים אז אני את זמני החופשי ביליתי בבית, עם הדברים שאני הכי אוהבת לעשות - לצייר לעשות משהו עם הידיים.זה תמיד יצא לי טוב ורציתי להפוך את זה גם למקור הרווחים שלי ולמכור את היצירות השונות שלי. הוא יצא עם חבריו והחזיר את הקשר שהיה להם לפני שהתחלנו להיות ביחד. אני שמחתי כי ראיתי כמה טוב זה עושה לו, וכמה כיף לי להיות לפעמים לבד עם עצמי. עם כל שבוע זה נהיה יותר ויותר ימים שהוא מבלה עם חברים ואני הייתי לבד בבית של הוריו. אני זוכרת שפעם ביקשתי מימנו להסיע אותי להורים שלי (ברכב שקנינו ביחד ועד כה אני משלמת על הדלק) והוא אמר לי "חכי פה". אני נפגעתי והמשפט הזה נתקע לי בראש. אני תמיד חיכיתי בסובלנות עד שהוא יחזור שנהיה לפחות קצת זמן ביחד, אבל עם הזמן זה נהיה כבר לא רלוונטי. כיום אנחנו חוזרים מעבודה באותה שעה, מגיעים אליו הביתה והוא מתארגן ויוצא עם חברים הוא תמיד אומר שזה לכוס קפה, רק לחצי שעה, אבל עייפה מיום ארוך וקשה בעבודה אני פשוט מוצאת את עצמי כל ערב הולכת לישון לבד. תהיתי אולי זו אני שהרסתי את הזוגיות הזו עם השעמום שלי, אז הכנתי לו כמה פעמים פיקניקים בחוף הים או כל מיני דברים שאמורים להיות רומנטיים ולגבש בינינו. כל הדברים האלו עברו ביקורת, אמנם יצאו לפועל אבל הרגשתי שזה לא רק לא מגבש - להפך זה מפריד בינינו. התחלתי לבלות יותר זמן אצלי בבית, אז התחלתי להרגיש כמה אני מתגעגעת אליו, כמה אני אוהבת אותו וכמה אני רוצה להיות איתו לא משנה מה, אבל כשהייתי חוזרת לבית שלו הייתי מרגישה שטעיתי. לאחרונה היינו מדברים כמו זוג טוב עם יחסים ביריאים רק בטלפון או בהודעות, במציאות כל שיחה אפילו הכי שגרתית בעולם עיררה בו עצבים. זה כמו כדור שלג מתגלגל כי כשהוא התעצבן אני הייתי מתחילה להתבאס ואולי אפילו לבכות מתוך יאוש. אף פעם לא בכיתי מולו, תמיד השתלתי ברגעים כאלו ללכת "להתקלח" או "להוציא כלב". אבל זה היה ברור שאני פשוט בורחת. אני אף פעם לא בכיתי מול אנשים, ובכלל הייתי בחורה מאד חזקה - כשכל חיילות בכו בטירונות אני הסתובבתי בין כולן וניסיתי לעודד והלצחיק. היו לי כוחות פנימיים ולכל דבר רע בחיים מצאתי אלף סיבות לחייך.
הוא טס לחתונה של חבר טוב שלו. אני לא הוזמנתי, אבל כמובן הוא אמר לי שאם אני רוצה אני יכולה לבוא. אני לא רציתי להדחף בכוח אז נתתי להם שבוע להיות בכיף בלעדיי. אני נורא מתגעגעת אליו, אני רוצה שהוא כבר יחזור אבל פוחדת כשהוא יחזור אני לא אוכל להיות בזוגיות כה לא בריאה לי. אני כל הזמן מתוחה, זה כבר מורגש ומובן ושום דרך להתחבא לא עוזרת לי. אני ביחסים מתוחים עם ההורים שלי שתמיד היו חברים טובים עבורי, אני ביחסים מתוחים עם ההורים שלו, לעומת שנהיו כבר משפחה שלי, אין לי בכלל חברים או ידידים לשתף במצב הנפשי שלי. אני נשארת עד מאוחר בעבודה רק כדי לא להיות בבית, אני לא אוכלת, וכל הזמן מרגישה שיכולה להתפרץ בבכי מרוב יאוש. אני מבינה ששינוי צריך להגיע גם מימני, אני מבינה שלאור המצב נהייתי פחות סובלנית ואיבדתי אמונה שאפשר לתקן את המצב. וגם כל פעם שניסיתי להיות רגועה וסובלנית הותקפתי עם טענות וגישה שלילית. זה לא מוסיף כוחות. אני אשמח לכל עצה שתוכלו לתת לי, אני מאד רוצה לחזק את היחסים בינינו והכי חשוב איך לחזק את עצמי. תודה רבה.