עברתי התעללות והשפלה כשהייתי קטן, כיום אני בצבא וזה פוגע לי בתפקוד, איך להתגבר?

אני א' ואני בן 18 מאיזור המרכז.
בעבר שלי, בעיקר בילדות שלי עברתי וחוויתי המון דברים מזעזעים ונוראיים שכללו בהם התעללות והשפלה מצד בני גילי ומצד ההורים שלי, כל האירועים הטראומתים שחוויתי השאירו לי צלקות נפשיות וזה הורס לי את החיים. אני נזכר בדברים המזעזעים שעברתי כל יום ויום וכל פעם מחדש הזכרונות הרעים מדכאים אותי, מתסכלים אותי וגורמים לי להרגיש חסר אונים, חסר תכלית ולא רצוי בעולם הזה.
אני בן אדם סגור שקשה לדבר איתו ובעל בטחון עצמי נמוך מאוד, מעולם לא שיתפתי אף אחד בדברים שאני הולך לכתוב עכשיו בגלל שאני מתבייש בעבר שלי.

נולדתי ברוסיה ועליתי לארץ עם ההורים בגיל שלוש, ההורים שלי היו מאוד צעירים ולא היו בעלי השכלה גבוהה או מקצוע שיכול היה לסדר אותנו ככה שכשעלינו לארץ גרנו בדירה שכורה בשכונת עוני באיזור התעשייה בעיר שאני גר בה, אמא שלי בתקופה הזאת עבדה בתור מנקה בעירייה ואבא שלי היה מוסכניק שעבד באיזור התעשייה בשכר מינימום.
השכונה שגרתי בה הייתה שכונה של עולים ממדינה אחרת שלא אציין את שמה בכדי לא לפגוע בבני העדה הזאת, אבל אני אציין שהמשפחה הייתה בין המשפחות היחידות שגרו בשכונה הזאת ועלתה מרוסיה, ושעולים מרוסיה זכו ליחס משפיל ונוראי מצד בני העדה הדומיננטית בשכונה הזאת.
היה לי מאוד קשה ליצור חברים בשכונה הזאת כי אף אחד לא רצה להיות חבר של "רוסי מסריח", בכל פעם שרציתי לצאת החוצה לפארק, להכיר חברים ולשחק איתם הייתי סופג מטר של יריקות, אבנים, קללות ובעיטות מצד ילדים בני גילי בשכונה וילדים שגם היינו גדולים ממני בכמה שנים.
הרגשתי מאוד בודד בשכונה הזאת ולא זכיתי גם לתמיכה מצד ההורים שלי, כשהייתי אומר להם שמרביצים לי ומשפילים אותי הם היו מאשימים אותי בכך ש"התגרתי בהם" או שפשוט היו אומרים לי להתרחק מהם (וגם זה לא עזר, כי כשהייתי מתרחק מהם הם היו רודפים אחריי).

כשעליתי לכיתה א' בגיל 6 כבר עברנו משכונת העוני שגרנו בה ועברנו לגור במרכז העיר, אבא שלי עבד כבר במקום יותר מכובד בתור מכונאי באיזור התעשייה והרוויח כמות טובה של כסף שהייתה מספיקה לנו, כשהייתי בכיתה ג' בגיל 8, אמא שלי שהייתה עובדת בסופר רכשה לעצמה מקצוע ונהייתה אחות.
הייתי רחוק מהשכונה שהייתי גר בה ומהילדים שהציקו לי והשפילו אותי אבל הצרות שלי עדיין לא נגמרו.
בבית הספר הייתי ילד עם מבנה גוף קטן וחלש ועם משקפיים, וכמו כל החנונים החלשים בבית הספר סבלתי מהצקות מילדים בכיתה ובשכבה. היו מכפכפים אותי, זורקים לי ציוד מהחלון, שמו לי את הראש בפח, זרקו עליי חול, לכלכו עליי וקראו לי בכינויים מעליבים. הפעם זה לא היה בגלל שהייתי "רוסי מסריח" אלא בגלל שהייתי חנון חלש עם משקפיים שהיה כיף להציק לו. גם לא עזר לפנות למורות כי אחר כך היו קוראים לי מלשן והיו משפילים אותי עוד יותר.
הייתי לי מאוד קשה להתחבר לאנשים כשהיתי ביסודי, כמות החברים שהייתה לי לא עלתה על 4, וככל שעברו השנים ככה יותר התנקתי מכולם, התבודדתי מכולם והסתגרתי בבית מול המחשב והטלוויזיה כי לא הרגשתי רצוי.

גם בבית הייתי עובר השפלה, לא רק הילדים בשכונה ובבית הספר היו מציקים לי, חוויתי גם השפלה בבית מצד אבא שלי שהיה אלכוהוליסט והיה מכה אותי כשהייתי קטן ואמא שלי שהייתה כל הזמן אומרת לי שהיא מאוכזבת ממני, שאני כשלון, שהיא גידלה "גוש חרא" ושמגיע לי שמרביצים בגלל שגם הפסקתי ללמוד והסתגרתי בבית מול המחשב ולא רציתי לצאת החוצה והתחלתי לעשות בלאגן בבית.
*אבא שלי נגמל מאלכוהול ב2006 כשהייתי בן 8 ולאחר מכן חזר לאלכוהול ב2013 כשהייתי בן 15, ההורים שלי נפרדו ואז אבא שלי הלך למכון גמילה וכיום הוא נקי כמעט שנה, אני כיום גר עם אבא שלי ועם אחותי בת ה12, אמא שלי גרה קרוב אלינו עם חבר שלה שהוא גרוש והיא יוצאת איתו כמה שנים

כשסיימתי יסודי ועברתי לחטיבה קיוויתי להתחיל דף חדש בחיים ולשכוח את הכל מהעבר, התחלתי ללמוד טוב ולהוציא ציונים טובים וקיוויתי להכיר חברים חדשים ולזרוק את מה שהיה בעבר אבל לצערי זה לא קרה, גם בחטיבה הייתי "החנון המוזר והחלש עם המשקפיים" והיו מכפכפים אותי, זורקים עליי דברים ושופכים עליי מים. הייתי בן אדם מופנם, ביישן, הפסקתי לדבר עם אנשים, לא שיתפתי אף אחד במה שעבר עליי וכל היום הסתגרתי בבית, הרגשתי רע עם עצמי והרגשתי שאני אפס ושכולם שונאים אותי. בחטיבה לא היו לי חברים בכלל.

כשעליתי לתיכון בכיתה י' עליתי עם אותם אנשים שהיו איתי בחטיבה אבל הפעם דברים קצת השתנו: התחלתי פחות להסתגר בפני אנשים בגלל שכל הערסים שהיו מציקים לי בחטיבה עפו,הצטרפו אלינו עוד אנשים מחטיבה אחרת וגם התחלתי לעסוק הרבה בספורט.
כבר לא הייתי "החנון המוזר עם המשקפיים" וכבר לא היו מכפכפים אותי ומשפילים אותי בתיכון, אבל המצב החברתי שלי לא השתפר, היה לי מאוד קשה להפתח בפני אנשים ולדבר איתם ורוב הזמן לא היו מזמינים אותי לשום מקום, הייתי בדיכאון בתיכון בגלל שלא הצלחתי ליצור קשרים עם אנשים והרגשתי בודד, אני רוצה להשתנות ומנסה לעשות הכל אבל באמת שאני לא מצליח.
כשסיימתי את התיכון לא סיימתי אותו בצורה טובה, הציונים שלי היו מעולים אבל אין לי זכרונות טובים מהתקופה הזאת, לא היו לי חברים פרט ל3 חברים שלא תמיד הייתי מדבר איתם בתיכון (כיום אנחנו מדברים הרבה), לא הלכתי לנשף ולא למסיבת הסיום השכבתית כי לא הרגשתי רצוי.

המצב שלי השתפר אחרי שסיימתי את התיכון, אחרי שתפסתי את עצמי קצת בידיים עבדתי ועשיתי המון כסף, יצאתי וביליתי הרבה עם 3 החברים היחידים שיש לי וגם התאמנתי הרבה ועשיתי הרבה כושר, הייתי בכושר טוב וכשהתגייסתי לפני 4 חודשים התקבלתי ליחידה קרבית מיוחדת שאני לא אציין את השם שלה.

אני 4 חודשים בצבא ביחידה קרבית מיוחדת ואני מאוד אוהב את השירות שלי ואני מרגיש יותר טוב ממה שהרגשתי פעם, אני עושה דברים מעניינים והכרתי המון אנשים חדשים, אני כבר לא מרגיש שמזלזלים בי ושאני מנודה כמו שהרגשתי פעם אלא להפך, אני זוכה לכבוד מהאנשים שאני משרת איתם בצבא ובשבועות האחרונים התחלתי להתעניין גם בתפקידים פיקודיים ובקורסים מעניינים שאני יכול לעשות בשירות הצבאי שלי.
אבל יש לי בעיה אחת שהורסת לי הכל: עדיין קשה לי עם אנשים, אני חווה כל יום פאלשבים ונזכר ברגשים שהם השפילו אותי והתעללו אותי ובכל הכשלונות שלי כשהייתי קטן וזה מתסכל אותי כל יום ואני מרגיש שזה חוסם אותי מלהתקדם הלאה בחיים, זה פוגע לי בתקשורת עם אנשים, אני רוצה להכיר חברים חדשים בצבא ולהיות בן אדם משפיע אבל כל הזכרונות מהעבר פוגעים לי בבטחון העצמי ופוגעים לי ביכולת להתרכז כשאני בצבא וזה הורס לי.
אני לא רוצה שיהיה לי רע בצבא כמו שהיה לי רע כשהייתי בבית הספר, אני מרגיש שיש לי פוטנציאל לפרוח בצבא, להכיר אנשים חדשים ולהיות סוף סוף בן אדם משפיע, אני בתחילת השירות שלי ויש לי המון זמן ואני לא רוצה שהוא יתבזבז על פלאשבקים מהעבר שגורמים לי לרגשות אשם ולבטחון עצמי נמוך, אני יודע שאני ממזמן לא הבן אדם שהייתי פעם, אבל יש לי פוסט טראומה מהעבר ואני רוצה להתגבר עליה ולהתקדם הלאה בחיים.

מעולם לא שיתפתי אדם בהתעללות ובהשפלה שעברתי כשהייתי קטן בגלל שאני מתבייש בה, ההתעללות שעברתי פוגעת בי כיום בגלל שאני כל הזמן נזכר במה שעברתי וזה עושה לי רע, מוציא אותי מריכוז, מכניס אותי לתסכול ופוגע לי בתפקוד, כתוצאה מכך היחסים שלי עם האנשים נפגעים וגם השירות הצבאי שלי נפגע.
אני רוצה לשתף אנשים במה שיושב לי על הלב אבל אני לא מרגיש שיש לי עם מי, אני מפחד שחברים שלי יסתכלו עליי בצורה מוזרה או שיעיפו אותי מהיחידה שלי בגלל שהם יחשבו שאני לא טוב מספיק בשביל להיות שם אחרי כל ההתעללות שעברתי ובאמת שהצבא עכשיו זה החיים שלי וזה המקום שבו אני רוצה להשתנות ואם יעיפו אותי בגלל הבעיות שיושבות עליי החיים שלי יהרסו.

למי כדאי לפנות? כדאי לפנות לקב"ן? אני רוצה לשתף אנשים במה שעובר עליי אבל אני מפחד שזה יפגע בי.
אני רוצה לנצח את הפוסט טראומה ולהפסיק לתת לעבר שלי לקלקל לי את החיים.