האם האהבה היא אינטרס?

אני מכירה בחורה, עולה חדשה, עלתה לארץ לפני כשנתיים.
היא מאורסת לבחור שהצליח לקבל ויזה לארצות הברית ועזב את הארץ לא מזמן.
לטענתה הוא מחכה לה שתסיים את הלימודים כאן בארץ.
כשסיפרה לי על כך הייתי בשוק, לא האמנתי כיצד הוא מסוגל להשאיר אותה לבד בארץ ולטוס ולפתח את עצמו ואת הקריירה שלו, ומי יודע אם באמת יעמוד בהבטחתו ויחכה לה.
אני לא תמימה, אני מבינה שזה המעשה הנכון, במיוחד בעולם של היום, אנשים חושבים על עצמם ועל העתיד שלהם ובמיוחד על ההתקדמות שלהם מבחינה של עבודה וכסף, אבל עדיין, קשה לי המחשבה שהוא באמת עזב אותה כאן בארץ ולא חיכה לה שתצטרף אליו (וכן אני יודעת עד כמה זה קשה להוציא ויזה ושאי אפשר להמתין עם זה יותר מדי אלא צריך לעלות קרוב לזמן האישור).
דיברתי על זה עם אמא שלי ואמרתי לה שאם זה היה הפוך, אני לא בטוחה שאותה בחורה הייתה עוזבת אותו וטסה, כי ככה זה, אנחנו הנשים, טיפשות, ולא תמיד חושבות על עצמנו ועל טובתנו האישית. אנחנו יותר רומנטיות. וגם אולי מפחדות להישאר לבד.
אצל גברים זה יותר פשוט והם באמת חושבים על טובתם האישית. ואני לא אומרת שזה רע.

זה גורם לי להמשיך להאמין שאין באמת דבר כזה אהבה טהורה ואמיתית כמו שהייתה לפני 50 שנה (?)
כמו האהבה של הסבים והסבתות שלנו.
הכול מבוסס על אינטרסים ועל כסף ופחות על רגשות טהורים ועמוקים.
אני בעצמי נפלתי לתוך מערכת יחסים ששברה אותי, בחור שניצל אותי ורצה להתחתן איתי בשביל אינטרסים אישיים שלו, ולא מתוך אהבה וכבוד.
הפגיעה הזו גם מחזקת את המחשבה שלי שהמערכות יחסים היום די מזויפות וכולם מגיעים בסופו של דבר לשלב כזה שחייבים כבר להתחתן ולהקים תא משפחתי, לא להישאר לבד כי זוג זה יותר חזק מאחד.
אני לא רוצה להיות כזו. אני באמת רוצה גבר שיאהב אותי אהבת אמת.
אבל אני לא רואה את זה מגיע.
כל הגברים שיצאתי איתם לא היו שווים התמסדות או משהו שקרוב לזה.
אני לוקחת את האשמה עליי, הבחירות שלי היו שגויות, אבל בלי קשר, פשוט לא יצא לי להכיר בכלל גברים ששווים את זה.
אני יודעת שאני עדיין צעירה, 24, אבל בזבזתי שנתיים על בנאדם עלוב.
כל שני וחמישי אני רואה הצעות נישואים בפייסבוק ובאינסטגרם ואומרת לעצמי שאם הייתי בוחרת נכון, אולי גם אני הייתה זוכה להצעה כזאת.
אני מפחדת להישאר לבד ובלית ברירה לבחור בגבר שבחרתי בו מתוך התפשרות.
אני יודעת שאצטרך להתפשר, אין דבר כזה גבר מושלם, אבל השאלה היא עד כמה להתפשר.
לא מרגישה שיש גבר שמתאים לי. לא מצליחה להכיר את הבנאדם הנכון.
התחלתי לחשוב אפילו על תרומת זרע אם אגיע לגיל 30 בערך ואראה שזה לא הולך לשום מקום.
אמא שלי מאוכזבת ממני שאני בכלל חושבת על לא להתחתן, אבל איך אפשר להיות אופטימית אם היא בעצמה אומרת שהנישואים של היום מבוססים יותר על אינטרס ושהכול היום זה עסקים?