בתקופת התיכון צחקו עלי, אך היום אני שונה לחלוטין. מה אם אפגוש אחד מהם?

כפי שאפשר להבין מהכותרת, היה לי מאוד קשה מבחינה חברתית בכל בתי הספר שהייתי בהם. עברתי כמה בתי ספר וזה לא עזר. כל מקום שהגעתי אליו כולם כבר היו מגובשים זה עם זה ואני הייתי זו שתמיד בצד, כל הזמן לבד, בהפסקות למשל הם ראו שאני יושבת לבד, ועקב כך הסתכלו עלי כ'מוזרה', וצחקו עלי, ירדו עלי, ריכלו עלי ומה לא? הייתי קצת מלאה אבל לא ברמה מוגזמת, עדיין המשקל שלי היה בנורמה.
(המשקל לא היה הבעיה לדעתי כי היו כאלה שהיו יותר הרבה יותר מלאות ממני והיו מוקפות בחברות)...
והינה, היום אני כבר בת 21, אחרי צבא, נראית טוב (אפילו טוב מהממוצע) הורדתי 10 קילו ואני נראית חטובה, התחזקתי, אני לומדת לתואר ראשון, התחזק לי הדימוי העצמי, יש לי הרבה יותר תעוזה, בקיצור אני בנאדם אחר, רק שאני נראית אותו דבר כמו בתיכון מבחינת הפרצוף... הרי תווי פנים לא יכולים להשתנות, וכל מי שהכיר אותי מהתיכון ואי פעם יראה אותי ישר יחשוב ש"זו המוזרה ההיא מהתיכון שכולם צחקו עליה" ויתחילו לעלות להם הזכרונות מהתיכון, והם יגידו לחברים שלהם "שמע, ראיתי את המוזרה ההיא מהתיכון..." ויתחילו להעלות זכרונות אחד עם השני עליי... ואני ממש לא רוצה שזה יקרה... אני פשוט מפחדת להיתקל באחד מאלה שהיו איתי בכיתה (כל כיתה שהייתי בה בכל בית ספר שעברתי) בין אם זה ברחוב, ברכבת, באוטובוס, בסופר, במרפאה, ובכל מקום ציבורי אחר. לא יכולה להתמודד עם העובדה שבתיכון הייתי אדם שונה לחלוטין ממה שאני היום מבחינת דימוי עצמי (הייתי סמרטוט מהבחינה הזו) ואם יראו אותי יזכרו במה שהיה פעם. לכן אני מסתובבת עם משקפי שמש ואיפור מוגזם שיסתירו אותי טוב טוב... אבל כשאין שמש, משקפי שמש נראים מוזר ועם איפור מוגזם עדיין ניתן לזהות את תווי הפנים שלי. אני מרגישה בושה ומתחרטת על זה שנתתי להם לרדת עלי ולצחוק עלי ולא הגבתי חזרה כי לא היה לי אומץ... כי עדיין למרות כל השינויים, העבר הזה הוא חלק ממני. אני גם מפחדת להצטרף לרשתות החברתיות מאותה סיבה שאחד מהם עלול למצוא אותי ופשוט להעלות זכרונות מהתיכון ולצחוק עלי עם חברים שלו... כיום יש לי חברה ממש טובה מהצבא והיא אומרת לי שרשתות חברתיות זה סתם בזבוז זמן ואין שם כלום. לדעתי היא צודקת.
אבל זה לא העניין. העניין הוא שאני מפחדת להראות את עצמי בציבור בגלל כל ההשפלה שחוויתי בתקופת התיכון במידה ומישהו מהכיתות שהייתי בהם יראה אותי.
ובמידה ואני נתקלת במישהו שצחק עלי/השפיל אותי (בתור לסופר למשל, אפילו שהסיכוי נמוך), ואנחנו מסתכלים אחד על השני, האם לומר משהו? להתעלם ולהתנהג כאילו הוא אדם זר?
כבר יצא שנתקלתי במישהו כזה בבנק... כשזיהיתי אותו הלכתי לשבת הכי רחוק ממנו כדי שלא יראה אותי והייתי בעיסוקי בפאלאפון, סוג של הסתתרתי ממנו... אבל לא תמיד אוכל "לברוח" ולהסתתר כמו למשל תור בסופר, או תחנת אוטובוס...

בכללי האם יש פתרון לכל זה? ודרך אגב תגובות של המפנות לייעוץ פסיכולוגי לא יעזרו, כי מה שהיה כבר היה, ההשפלות כבר נעשו ושום פסיכולוג לא יצליח למחוק את העבר המשפיל ואת הבושה.