איך חוזרים לסמוך על בני אדם? מנסה לצאת מהחרדת נטישה הזו

למי שאין כח לקרוא: דלגו ל2 שורות האחרונות.

היי, אני בן 19, עוד מעט 20 כבר ויש לי בעיה שחשבתי שזה יעבור אבל זה נמשך יותר מידי זמן:
לפני שנתיים(עוד מעט שלוש!) הייתה לי ידידה ממש טובה, ה"חברה" היחידה שלי. היינו כמו נפשות תאומות וביום בהיר והיא נעלמה, סיננה אותי ולא חזרה, זה שבר אותי. אחרי שנה היא חזרה והתנצלה ועשתה את אותו דבר שוב! אני לא. סומך. על. אף. אחד. מאז! ואני לא רוצה. נשברתי אפילו חזק יותר בפעם השניה ולקח לי זמן לקום ולהתאושש. גם הפעם השניה התרחשה כשהייתי במצב נפשי ובריאותי גרוע.
הרגשתי ריק מבפנים וירד לי החשק לעשות את כל התחביבים שלי. היא הייתה הבן אדם היחידי שפתאום כן היה לי חשק להיות חברתי(אני לא מרבה להיפגש עם חברים. אני עסוק בתחביבים שלי 24/7).
אני חושב על זה כל יום לפני שאני נרדם ולא משחרר(זה קרה לפני שנתיים!). עבר הזמן ומצאתי "מתכון" להדחיק את זה - אני מעסיק את עצמי כל יום, כל היום. זה קידם אותי בטירוף - אני מתאמן וניראה טוב, בנות שולחות לי הודעות באינסטגרם, קניתי רכב מטורף, הספקתי ללמוד ואני עובד בהייטק ועושה משכורת של 5 ספרות בזמן שהחברים שלי בצבא *ואני רק בן 19!* והכל עם עבודה קשה, אין לי אבא מנכל, אני ההיפך מזה. אני מתעורר כל יום מוקדם, חוזר מהעבודה מאוחר ומתאמן עד הלילה. אני שמח בטירוף על כל ההישגים האלה אבל כל הזמן אני חושב לעצמי בראש "בא לי שהיא תראה כמה התקדמתי ותקנא, שהיא תראה מה היא זרקה לפח", יש לי קול קטן בראש שאומר שיכול להיות שאני לא עושה את זה בשבילי(?)

אני באמת מנסה להשתקם אבל תמיד ברגעים הקטנים לפני השינה זה תופס אותי.
חשבתי שאולי להכיר מישהי זה יעזור לי וישכיח לי את הידידה הטובה הזו - כי מעולם לא הייתה לי חברה ואולי קשר רומנטי יהיה טוב יותר. אז עניתי לאחת הבנות שהתחילו איתי באינסטגרם, ניסינו לפתח שיחה אבל אני פשוט לא הצלחתי. היא אמרה שהיא אוהבת איזה חטיף. אז אמרתי "נעשה קטע, אלך לקנות את החטיף הזה" כדי שיהיה לנו על מה לדבר ופתאום שמצאתי את עצמי מחפש חטיפים בסופר והרגשתי "מה אתה עושה? תחזור לעיסוקים שלך בשביל מה אתה עושה את זה בכלל. אל תתן מעצמך אף פעם. אף אחד לא שווה את זה אתה עוד תצחק על עצמך", זאת הייתה תחושה כל כך חזקה שכמעט קיבלתי בחילה והרגשתי מועקה חזקה בלב ישר אחרי. למרות שהייתי לבד ואף אחד לא ראה אותי, הרגשתי פשוט נבוך.
אני לא יודע אם זה חרדת נטישה או איך החרא הזה נקרא. אבל ככל שהזמן עובר זה מחמיר. מאז שהיא ניתקה קשר בפעם האחרונה(שזה שנה בערך) לא דיברנו בכלל חוץ מזה שהיא שלחה הודעת התנצלות לפני חודשיים משום מקום ואמרתי לה שאני שונא אותה ושבחיים לא נחזור לדבר.

אני בן אדם טוב, אני מהאנשים שיש להם אין סוף סבלנות, אני סלחן, כל הזמן מחייך ואין בן אדם אחד ששונא אותי. אפילו לא אחד! זה לא מגיע לי. אני חבר אמיתי. בזמן שכולם ניסו רק להשיג מהידידה הזו זיון אני הייתי החבר היחידי שרצה להיות איתה כדי להקשיב לה שהיא מדברת ופורקת.
ככל שהזמן עובר אני מרגיש שעניין הנטישה הזה הורס אותי:
1. זה מונע ממני להכיר חברים, ידידות ובמיוחד בת זוג!
2. אני עוד מעט בן 20 ולא היה לי שום סיטואציה אינטימית עם בחורה
3. ככל שהזמן עובר אני ממשיך להתעסק עם התחביבים שלי, מתקדם בקצב מטורף אבל הכישורים החברתיים שלי יורדים. אני מגיע למצב שקשה לי באינטראקציה עם אנשים בעבודה.
4. כל יום לפני השינה אני חושב על זה. לפעמים אני חולם שהיא חוזרת ואני סולח לה כי אני כל כך סלחן. למרות שבמציאות אם רק הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר לאחור ולא מכיר אותה בכלל.

ולמה כתבתי את כל זה? כי אני באמת מנסה לצאת מהחרדת נטישה הזו. אני רק רוצה להיות נורמלי ולהאמין באנשים.
אני רוצה שתספרו לי על מקרים שלכם של נטישה כזו ואיך יצאתם מזה וחזרתם להיות נורמליים.