כמה הרהורים שצפים אצלי בזמן השירות הצבאי...
עם הזמן יש לי יותר ויותר מחשבות לגבי לסיים את חיי בעקבות שירות במסלול עתודה...
זה נשמע מוזר כשקוראים את זה אבל אלה הרגשות שלי ביום יום. אני רוצה לשתף כי אני רוצה להאמין שאולי בסוף זה יצליח לגרום לשינוי במסלול האכזרי הזה, ששקול לעבדות במשך שש שנים...
---------- הרהורים ----------
לא חסרים אנשים בעולם, ואין מישהו שאכפת לו ממני. אין לי משפחה ואין לי חברים. אם לא טוב לי למה אני צריכה לחיות?
אני מתאמנת, כל פעם אני חותכת קצת כי זה כואב, הרבה יותר משדמיינתי. אם זה היה קל זה כבר היה קורה. בסוף אני אגיע מספיק רחוק, ומשם זה כבר יקרה לבד...
אני סקרנית איך זה ירגיש. מיציתי את החיים וזה יהיה משהו חדש.
אם לא הייתי בצבא כנראה שהיתי מוצאת סיבות לחיות אבל אין לי סבלנות שזה יגמר. אף אחד לא מתכוון לשחרר אותי. לא אכפת להם. אמרתי על הכוונות שלי לפיקוד ולנציב הקבילות, לפסיכולוגיה. לא אכפת להם.
בתורנות יהיה לי הרבה זמן להתאמן. הכאב שם הכי גדול ובעיני זה סימבולי שזה יקרה במקום שגרם לי להכי הרבה כאב.
אני לא היסטרית, לא עצובה. ההחלטה שלי מאוד רציונלית. החיים האלה גם ככה לא שלי. אני אקח על עצמי את החופש היחיד שנשאר לי.
עבדים הינו. להיות עם חופשי בארצינו. שקרים. הפסקתי לשיר את ההמנון מזמן. אין למקום הזה זכות קיום.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025