מצבי הנפשי מתדרדר - נקרעת בין המשפחה לבן הזוג... במי לבחור?

אנסה לקצר כמה שיותר ואומר שהיו לי חיים לא פשוטים בכלל - הורים שהתגרשו, אבא שנפטר בילדות ובואו נאמר שאף פעם ההורים לא באמת גידלו אותי והראו לי חום ואהבה.
הם פשוט דאגו לעבוד כדי שיהיה איך לפרנס אותי אבל בפועל גדלתי אצל דודות/סבתות/קרובי משפחה אחרים ששמרו עליי.
אני גרתי עד לא מזמן בבית רק עם אמא שלי (אני בת יחידה).
אני באה מבית חילוני ובגיל 20 בערך התחלתי לשמור שבת ועם הזמן לשים חצאיות (עד הברך) ולאט לאט להתקרב לדת - ומצאתי שם מקום מפלט, מקום שטוב לי בו, ממלא אותי, נותן לי שלווה ושקט.
הכרתי באותה תקופה בחור שהפך לאהבה של החיים שלי (הוא דתי מבית דתי) והוא יודע עליי הכל את כל הסיפור חיים הקשה שלי והוא לא רק בן זוג, הוא גם חבר נפש, הוא פשוט כל העולם בשבילי.
לפני שנה דיברנו והבנו ששתינו מאוד רוצים להתחתן והחלטתי ללכת בהתרגשות לספר לאמא שלי, אבל היא? קיבלה את זה ממש קשה.
"מה פתאום?! תתחתני עם דוסי ותחיו בלי שקל ותהיה לכם חתונה עם הפרדה? מה יגידו ומי יממן ובשום פנים ואופן לא אני לא מוכנה שתתחתני איתו".
הייתי בהלם.. הבן אדם היחיד שיש לי בעולם הזה, אמא שלי, לא מוכנה לקבל אותי? זו התגובה שלה לזה שאני רוצה להתחתן?
היו לנו המון וויכוחים ושיחות בעניין במטרה להתפשר וניסיתי לבוא לקראתה (לתת לה לבחור אולם, מנות, די ג'יי, לעשות 3 מחיצות שיהיה גם מעורב) אבל.. כלום.
לפני כמה חודשים היה לנו ריב ענק שבסופו היא אמרה לי "תבחרי - או אני או הוא. או שתיפרדי ממנו ותחיי איתי, או שאת בוחרת להישאר איתי ואת מוזמנת לקחת את הדברים שלך וללכת מהבית".
פשוט קמתי והלכתי. שכרתי דירה אני גרה לבד עכשיו, אני ואמא שלי בקושי מדברות מאז..

מצד אחד העזיבה זה הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות כי באמת סוף סוף יש לי שקט, ומצד שני המצב הנפשי שלי פשוט לא טוב.
אני כל כך רוצה את החתונה הזו ואני כל הזמן מתארחת בבית של הבן זוג ואני מרגישה כבר שהם המשפחה שלי והם כל הזמן שואלים "מתי תתחתנו כבר?" ואנחנו לא רוצים לגלות להם על כל הסיבוך עם אמא שלי כי זה נושא מאוד רגיש..
אני בתקופה האחרונה סובלת ממיגרנות וכאבי בטן, הקאות, לא נרדמת בלילות, בוכה כל יום..
פשוט רוצה להקים בית ומשפחה משלי, והבן אדם שמונע ממני את התענוג זו אמא שלי שאמורה להיות שם בשבילי ולתמוך בי והיא פשוט הולכת נגדי.
היחידה שנחשבת המשפחה שלי לא רואה אותי ואת המצוקה שלי.. אני לא רוצה לעשות את החתונה הזאת כשהיא לא מאשרת אותה והכל בתחושה של מועקה וקושי ולחשוב שאני אצעד בחופה גם בלי אבא וגם בלי אמא..
עד שיבוא היום שהיא תבוא ותגיד לי שהיא מקבלת אותי (אם בכלל) מה אעשה?
אני פשוט נאכלת מבפנים וזה מטריף אותי 24/7 אני חושבת רק על זה..
הבן זוג שלי מת להתחתן והוא מודע לזה שאמא שלי לא רוצה אותו בגלל העניין שהוא דתי והוא בכל זאת הכי מבין ומקבל ובאמת שאין כמוהו.
אני בסך הכל רוצה להתחתן עם האהוב שלי כשאימא שלי תומכת, מקבלת, מפרגנת ושמחה בשבילי.

סליחה על החפירה וממש אשמח לעצה מה לעשות כי אני כבר במצב שזה משפיע עליי לרעה נפשית (מתחילה להיכנס לדיכאון).
תודה.