היא לא יוצאת לי מהראש, האם היא חושבת עליי בכלל?

זאת יותר פריקה מאשר שאלה אבל אשמח לעזרה ועצות...

הכרתי מישהי לפני בערך 3 שנים דרך הצבא (מעולם לא נפגשנו רק דיברנו בטלפון הצבאי) וכשהיא השתחררה ביקשתי ממנה את מספר הפלאפון שלה, באותו הזמן לא היו לי כוונות שיקרה בנינו משהו סתם רציתי לדבר איתה עוד קצת, הייתי בטוח שנדבר שבוע ולא יותר אבל מסתבר שטעיתי. מאז השיחה המשיכה ולא נגמרה במשך 3 שנים. כל יום היינו מדברים אומרים אחד לשנייה "בוקר טוב" ו"לילה טוב" מדברים בלי סוף.

לפני שאמשיך ארצה לספר קצת על עצמי ועליה, נתחיל בי: אני בחור ביישן וחסר ביטחון עצמי אני לא מתחיל עם בנות ובטח שלא מבקש מהן מספר פלאפון היו לי 2 מערכות יחסים שלא עבדו מבחינתי כי לא הרגשתי אליהן משיכה ולכן הן נגמרו. לא הייתי מאוהב אף פעם עד שהכרתי אותה.
ולגביה: היא מבוגרת ממני בשנה והיא דתייה שומרת נגיעה (נ.ב אני אתאיסט),לא פעם היא אמרה לי שרק איתי היא מדברת בכזאת כמות ו"חופרת" רק לי על היום שלה,המון גברים מתחילים איתה בעיקר בפייסבוק והיא מסרבת להם חוץ מבחור שהתחיל איתה בפייסבוק והצליח לשחק בה למרות שהיא ידעה שחודש אחרי הוא יטוס לחול למשך חצי שנה,היא סיפרה לי על זה וניסיתי להסביר לה שהיא רק תיפגע מקשר כזה וכדאי לה לעצור את זה והיא באמת עשתה את זה והיא בכתה על זה שבוע כי הוא ממש פגע בה.

אחרי כמה חודשים הזמנתי אותה להיפגש כי רציתי לראות מי האדם שאני מדבר איתו (גם כאן לא היו לי שום כוונות מעבר ללהיפגש ולהכיר אותה). בפעם הראשונה שראיתי אותה לא האמנתי, היא הייתה יפיפייה אחת הבנות הכי יפות שאי פעם ראיתי זה ממש הפתיע אותי משום מה...
אחרי בערך שנה הייתי קם בבוקר ורואה הודעות שהיא שלחה לי לילה לפני והייתי מחייך,הייתי יודע מתי היא שולחת לי הודעות בלי לבדוק את הפלאפון ופתאום הייתי מחייך ככה סתם, ואז הבנתי שאני מתחיל לפתח כלפיה רגשות... הרצתי לעצמי המון סיטואציות בראש וניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא יעבוד כי היא שומרת נגיעה ואנחנו גרים רחוק אחד מהשנייה אבל בכל אחת מהסיטואציות שדמיינתי בראש תמיד היינו מאושרים ביחד לא משנה המרחק לא משנה המגע ולא משנה האמונה כי ידעתי שיש בנינו כימיה שלא סתם אנחנו מדברים כל יום שאנחנו באמת מתאימים.
חצי שנה התחלתי לעבוד על עצמי להיכנס לכושר לפתח ביטחון עצמי להיות יותר אסרטיבי כי רציתי להיות אדם יותר טוב בשבילי ובגלל הסיבות שלי וגם בגללה ובגלל שרציתי שיהיה לי מספיק ביטחון להזמין אותה לדייט ושתתרשם מה"אני החדש".
ובאמת אחרי חצי שנה הצעתי לה לצאת איתי לדייט (שתכננתי במשך חודשיים את המסלול שלו בכדי שיתאים במיוחד בשבילה) והיא אמרה לי שהיא מצטערת אבל היא כבר יוצאת עם מישהו. באותו רגע הייתי הרוס הייתי עצבני קיוויתי לשמוע "כן" הייתי מוכן לשמוע "לא" אבל בסוף קיבלתי את התשובה הכי כואבת... באותה שנייה רצו לי אין סוף מחשבות בראש אין סוף שאלות ופשוט רציתי לבכות לא הצלחתי לדבר איתה אחרי זה. ביומים הראשונים הייתי הרוס לא רציתי לצאת מהמיטה לא דיברתי עם אנשים כל מה שרציתי לעשות היה לצרוח ולישון ביום השלישי התחלתי להרגיש טוב יותר עדיין הייתי בדיכאון עדיין חשבתי עליה אבל הצלחתי לצאת מהמיטה חיפשתי הסחות דעת כל הזמן. במשך כל השבוע הזה כל מה שדיברתי איתה עליו היה הרגשות שלי כלפיה וכמה זה קשה ומפחיד אותי לאבד אותה עכשיו גם בתור ידידה. בשלב מסוים הרגשתי מוכן להתקשר אליה ולנהל איתה שיחה נורמלית לגבי האירוע ובאמת דיברנו במשך כמה שעות על הכל,במהלך השיחה הסתבר שהיא יוצאת איתו למעלה מחצי שנה. בסוף השיחה אמרתי לה שקשה לי לדבר איתה כרגע כי זה כואב מידי ואחזור לדבר איתה כשארגיש מוכן... בשנייה שניתקתי את הפלאפון התחלתי לבכות רציתי לומר לה עוד כלכך הרבה דברים רציתי שהשיחה לא תיגמר לעולם כי אני לא רציתי לנתק איתה קשר היא באמת מדהימה היא חשובה לי ותמיד תהיה היא שינתה אותי בתור בנאדם ואני שבור כי אני לא יודע מה יקרה מפה...
עבר חודש מאז שניתקתי איתה קשר,אני לא מפסיק לחשוב עליה ועל העובדה שיש לה מישהו כל יום צצות לי עוד שאלות לראש שאלות שאני מתחרט שלא שאלתי אותה: למה היא לא סיפרה לי עליו? היא לא חייבת לי כלום אבל אם אנחנו מדברים כל יום במשך שלוש שנים ואנחנו חברים דיי קרובים אני חושב שהיא הייתה צריכה להזכיר אותו לפחות פעם אחת...זה יצר בי מעין תחושת בגידה, פיתחתי אליה רגשות למרות שמההתחלה לא היה לי סיכוי הייתי בטוח שאנחנו קרובים ואין קרובים מאיתנו ופתאום גיליתי שיש מישהו אחר...
עוד מחשבה שעלתה לי לראש היא שיש סיכוי שהיא יוצאת עם הבחור שהתחיל איתה בפייסבוק והמחשבה הזאת מרגיזה אותי (אני מנסה לומר לעצמי שזה לא משנה אם זה הוא או לא התוצאה בסופו של דבר זהה-יש לה חבר,אבל אני לא מפסיק לכעוס מהמחשבה שהיא יוצאת עם מישהו שגרם לה לבכות ולומר על עצמה שהיא מטומטמת...)
אני שונא את המחשבה שיש מישהו אחר, אני שונא את המחשבה שכל פעולה שעשיתי איתה אוטומטית מאבדת מהערך שלה כי יש לה חבר, אני שונא את המחשבה שיש סיכוי שהוא ישבור איתה נגיעה,אני שונא את המחשבה שהיא נמשכת למישהו שהוא לא אני, אני שונא את המחשבה שאולי הוא יפה ממני/חכם ממני/מבוגר ממני והמחשבה שהכי מפחידה אותי היא שבעתיד כשאפגוש אותה היא תהיה מאורסת, זה מפחיד אותי כלכך כי זה יכול לקרות היא דתייה ושומרת נגיעה ויש סיכוי שהם לא ירצו לחכות....
אני יודע שאני אנוכי אני צריך לשמוח בשבילה במקום זה אני שונא את חבר שלה ומקווה שהיא תהיה איתי ולא איתו, אבל איך אני יכול לשמוח ולקוות שיהיה לה טוב אם לי לא טוב?
אני כל יום חושב עליה היא כל יום בראש שלי וזה נורא יש ימים שאני פחות חושב עליה ויש ימים שאני קם בבוקר ושואל את עצמי למה קמתי...אני נפגש עם חברים ובראש שלי אני חושב "כמה נחמד אם הייתי איתה במקום איתו".
מאז התקרית איבדתי את כל המוטיבציה שלי הייתי קם בשעה 9 בבוקר ומתחיל בשגרת יום של כושר עבודה קניות לבית ובישולים והיום אני קם ב1 בצהריים מדלג על אימון ועבודה ובקושי אוכל.
כמה היא מדהימה ואיזה חלק גדול היא מהחיים שלי כמה היא יפה היא לא יוצאת לי מהראש. זה סיוט אני יודע שאני צריך לשחרר אני יודע שאין לי סיכוי אבל חלק בי לא רוצה לשחרר חלק בי בוחר להמשיך להרגיש מאוהב כי הוא לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות של להיות איתה עדיין יש בי תקווה שלא צריכה להיות שם שהיא תיפרד ממנו ואני אוכל להציע לה לצאת איתי שוב... אני לא יודע מתי אחזור איתה לקשר ואיך הקשר יראה אחרי זה ואני מפחד האם יהיה לה אכפת ממני כשנחזור לקשר? האם הוא יהיה אותו דבר? האם היא חושבת עלי בכלל? איך אני מחזיר את המוטיבציה שלי?
וזה הסיפור שלי (בקצרה) כמו שאמרתי בהתחלה אשמח לעזרה ועצות